אל תהיה אקטיביסט
(מתוך הספר "התעוררות לפעולה ישירה" מאת
רוני ערמון)
ב-18 ליוני 1999 התארגן יום
מחאה בינלאומי בתיאום עם פסגתם השנתית של מנהיגי המדינות העשירות. בלונדון, היום
החל בחסימת ה"סיטי" – מרכז העסקים של העיר – המשיך למסיבת רחוב המונית,
והתפתח לפרעות חריפות שכללו "שיפוצים" לסניפי תאגידים ובנקים. לאחר
"יום הפעילות נגד הקפיטליזם", הציפו את האינטרנט מכתבי ביקורת על אופי
הפעילות. קבוצת Reclaim The Streets הוציאה לאור קובץ ממאמרים אלו. הם דנים באופן בו ניתן
או לא ניתן למחות נגד הקפיטליזם: קפיטליזם הוא שיטה ולא מוסד מסוים שאת חלונותיו
אפשר לנפץ באבן. אחד המאמרים נקרא במקור Give Activism. המחבר מאתגר תפיסות שמניעות
(לפי ראייתו) פעילים לשינוי חברתי. המאמר תורגם לכמה שפות ועורר דיונים ותגובות
מפעילים מרחבי העולם. בחרתי לתרגם אותו לכאן, לא כדי לבאס את הרצון לפעילות, אלא
כדי לעורר אותנו לחשוב על הדברים הנדרשים כדי לבנות שינוי מהפכני ועמוק. שינוי כזה
יכול לצמוח מהתעוררות נרחבת. האם אנחנו באמת עושים את הדבר הנכון? האם איננו חוסמים את עצמינו מהאנשים שאנו רוצים
לעורר?
“להיות אקטיביסט, "פעיל לשינוי חברתי", זו מעין
מומחיות-בתחום. לחשוב על עצמך כעל פעיל – משמעו לראות בעצמך אדם מתקדם ביחס לאחרים
בהערכת הצורך בשינוי חברתי, ובתשובה לשאלה איך ליצור אותו, ולראות את עצמך בתור
בעל יכולת להוביל בדרך מעשית אל השינוי המיוחל. אקטיביזם כמו כל מומחיות אחרת,
נובע מהאופן של פיצול-העבודה שמאפיין את שיטת הייצור הדומיננטית. פיצול-העבודה הוא
מהבסיסים של תרבותנו; הפיצול הבסיסי הוא בין סוגי עבודה פיזית ובין סוגי עבודה
שכליים. •ניתן לראות איך פיצול-העבודה פועל ברפואה וחינוך: במקום שחינוך ורפואה יהיו
חלק מידע משותף, הידע נעשה לרכושם של רופאים ושל מורים – מומחים שעליהם אנו סומכים
כי ייעשו את העבודה בשבילנו. מומחים שומרים בקנאות על המיומנות שלהם ומעלים את
קרנה. זה שומר על הפרדה בין אנשים, ומנשל אותם מיכולת ומרצון לפתור את בעיותיהם
באופן עצמאי, ומחזק את ההיררכיה של השיטח המעמדית.
פיצול-העבודה מתבטא בכך שאדם
אחד נושא תפקיד בשמם של אנשים רבים, אשר מסירים מעצמם אחריות זו. אנשים אחרים
יגדלו את מזונך, יתפרו לך בגדים, ויספקו לך חשמל – בעוד אתה עוסק בשינוי חברתי.
הפעיל, האקטיביסט, המומחה לשינוי חברתי – מניח שאנשים אחרים אינם עושים דבר כדי
לשנות את חייהם, ולכן מרגיש אחריות לעשות זאת בעבורם. כשאנו מגדירים עצמנו כפעילים
– אנו מגדירים את הפעולות שלנו כפעולות שיובילו לשינוי חברתי, תוך התעלמות
מפעילותם של אלפי האנשים שסביבנו. הפעיל מזדהה עם תפקידו כמו רופא או מורה שמקצועם
הופך להיות חלק מתדמיתם העצמית, במקום עוד משהו שהם עושים.
צורה ותוכן
נוצר ומתגבר מתח בין הצורה שבה
פעילים רבים בוחרים לפעול, לבין התוכן הרדיקלי של דבריהם. פעילים רבים שהגיעו
למאבק מתוך נושא שהציק להם )כמו תאגיד שמזהם את הסביבה( – מתחילים לנוע אל מעבר
למאבק הספציפי ואל תמונה רחבה, מעורפלת אך ברוכה, של תפיסת עולם אנטי-קפיטליסטית.
בעוד תוכן האקטיביזם משתנה, הצורה נשארת באותו מקום: במקום מסע-ציבורי נגד כביש,
עושים קמפיין נגד השיטה. שיטות המאבק שלנו נשארו כפי שהיו במאבק מול תאגיד זה או
אחר, למרות שהקפיטליזם הוא יעד שונה בתכלית. הוא לא יעד, אלא שיטה. אקטיביזם ממוקד
יכול להוריד את הצריכה והמניות של חברה מזהמת – אך אי-אפשר להפיל את הקפיטליזם
על-ידי הכפלת מאבק כזה לכל תאגיד בכל סקטור. כאשר פעילי זכויות בעלי-חיים מכוונים
את מאבקיהם מול חנויות הקצבים, התוצאה תכלול חיזוק של הסופרמרקטים תוך סגירת חנויות-הבשר
הקטנות. כך רשתות המרכולים מקבלות עוד דחיפה לנצחונן ב"תחרות החופשית"
לפי חוקי השוק. עסק אחד נסגר, ושלטון ההון התחזק.
כך במאבקים נגד סלילת כבישים.
התפשטות המאבקים באנגליה יצרה הזדמנויות תעסוקה לסקטור קפיטליסטי חדש: חברות
אבטחה, יועצים, מטפסים, חופרי מנהרות )אשר נדרשו כדי להוציא את הפעילים מהמקומות
שבהם התבצרו – ר.ע(, יצרני ציוד-מעקב. הפכנו ל"סיכון שוק" נוסף, שהיזמים
מביאים-בחשבון כשהם משקללים את כדאיותה של סלילת הכביש. אולי אף עזרנו לכוחות
השוק, בכך שדחקנו החוצה חברות קטנות אשר לא יכלו לעמוד בעלויות. אמנדה וובסטר,
המשמשת כיועצת לחברות-הסלילה בריסוק מחאות ציבוריות, אומרת כי "התפתחות
תנועות-המחאה תיתן יתרון בשוק לאותן חברות שיוכלו להתמודד עימן ביעילות".
אקטיביזם יכול לעצור סלילת כביש – אך השיטה הדורסנית ממשיכה בעליזות, אולי אף יותר
חזקה ומעודדת. התמודדות עם הקפיטליזם דורשת שינויים איכותיים ולא רק כמותיים. אנו
צריכים למצוא צורה יותר אפקטיבית לעשייה – ונראה שאנו די בורים בהבנה של הנדרש
(באופן מעשי) כדי לרסק את השיטה הזו.
תפקידים
אנו נושאים את התפקיד של
הפעיל – כמו שעושה זאת שוטר, הורה, או כהן דת: הגדרה עצמית, אשר היא האופן
הפסיכולוגי שבו אנו מגדירים את עצמנו ואת יחסינו לאחרים. האקטיביסט הוא בעצם
"מומחה" ל"שינוי החברה"; אך ככל שאנו נצמדים להגדרה זו, כך
אנו מכשילים למעשה את השינוי הרצוי. מהפכה אמיתית תכלול שבירה של כל התפקידים
הידועים; ושיבה אל לקיחת אחריות על החיים שלנו כמכלול. מהפכה היא לקיחת אחריות על
הגורל שלנו – וזה יערב בנייה-מחדש של העצמי, של הקהילה, ושל היחסים ביניהם.
"מומחים" בכל תחום שהוא ממסכים תהליך זה. תפקידו של הפעיל הוא רק עוד
תפקיד – ולכן, למרות הרטוריקה המהפכנית לכאורה, הוא כולל בתוכו את שיא השמרנות.
הפעילות המהפכנית לכאורה של הפעיל היא שגרה משעממת וסטרילית – חזרה מתמדת על אותן
פעולות, ללא פוטנציאל לשינוי. אקטיביסיטים מתנגדים לשינוי, כשהוא מגיע – כי הוא
מערער את הנוחות שבתפקידם, את הנישה הקטנה שחצבו לעצמם. כמו ראשי האיגודים
המקצועיים, כך גם הם נציגים ומתווכים. נציגי האיגוד המקצועי יתנגדו לכך שהעובדים
עצמם יקחו את המאבק לידיהם. הם עוד עלולים לנצח בו. זה הופך את הנציגים למיותרים.
לכן, כל שינוי מהפכני יבאס את הפעיל אשר "תפקידו" נלקח ממנו. קל לשחק את
תפקיד הפעיל, כי זה קל ואינו מאתגר את החברה. אקטיביזם הוא צורה מקובלת של
התנגדות. גם אם בתור פעילים, אנו עושים דברים שאינם מקובלים או אנו עוברים על החוק
– הצורה הזו של פעילות היא כמו ג'וב, וקל לנו להתאים את עצמנו אליה בדיוק מאחר
שהיא לא מהפכנית.
אנחנו לא צריכים קדושים מעונים
הקוד להבנת התפקיד של האקטיביסט
הוא הקרבה-עצמית: הקרבת העצמי ל"מטרה", שנתפסת כמשהו נפרד מעצמי.
מהפכנותו של המקריב-עצמו הולכת בד בבד עם זיהוי של גורמים נפרדים מהחיים שלו –
פעולה נגד הקפיטליזם שמזהה את הקפיטליזם כנמצא "שם". תפיסה זו מוטעית
מיסודה. כוחו האמיתי של הקפיטליזם הוא בחיי היומיום שלנו. אנו מחדשים את כוחו כל
הזמן – כי ההון אינו חפץ, אלא יחס חברתי בין אנשים )ולכן בין מעמדות( המתווך
על-ידי חפצים. תפקידו של הפעיל יוצר הפרדה בין אמצעים לבין מטרות: הקורבן-העצמי
משמעו יצירת הפרדה בין מהפכה של אהבה וחדווה בעתיד לבין חובה ושגרה עכשיו.
תפיסת-העולם של האקטיביזם נשלטת על-ידי רגשי-אשם ועל-ידי הרגשת חובה, מאחר
שהאקטיביסט אינו נאבק למען עצמו אלא למען מטרה שנפרדת מעצמו. בתור פעיל עליך
להתכחש לתשוקותיך, כי אלה אינן דברים "נחשבים" בשדה הפעילויות. אתה שם
את הפעילות לשינוי בתיבה נפרדת מכלל חייך. מאחר שהפעילות נמצאת בתוך תיבה זו, היא
מוגנת מכל שיקולים מעשיים לגבי יעילותה. הפעיל חש עצמו מחויב לאותה שגרה, ללא
יכולת לעצור או לחשוב-מחדש, העניין האמיתי הוא, להישאר עסוק. מהפכן – כדאי שידע
מתי לעצור ולחכות: איך ומתי, ומתי לא, להיכנס בשיא האנרגיות. פעילים רבים אומרים
"אנחנו צריכים לעשות משהו עכשיו" מתוך גישה שנראה כי היא מונעת מרגשי
אשם. חשיבה זו נעדרת ראייה טקטית.
הקורבן העצמי של האקטיביסטים
משתקף בכוחם כ"מומחים" על אחרים. היררכיה לפי סבל וצדקנות, כמו בכת.
הפעיל צובר כוח, להחליט בשביל אחרים, בזכות הקורבן שלו. פעילים משתמשים בחיובים
מוסריים וברגשי-אשם, כדי להפעיל כוח על אחרים שהם חדשים בכת האקטיביסטית. הכנעתם
את עצמם חופפת לכניעותם בפני אחרים. כולם משועבדים למען "המטרה". זה
פוגע באיכות-חייהם וברצון לחיות באופן מלא – ולכן, מעורר מרירות ואנטיפטיות לחיים
בכלל. אנו יכולים לראות זאת בתנועה שלנו. הקדוש-המעונה המקריב עצמו נפגע ונזעם,
כשהוא או היא רואים אנשים שאינם מקריבים את עצמם. בראייה דתית מסורתית,
הקדוש-המעונה מגיע לגן העדן. בראיית העולם המודרנית, הקדוש-המעונה יכול לצפות כי
יירשם בדפי ההיסטוריה – גן העדן של הבורגנות.
בידוד
תפקיד האקטיביסט הוא כפייה
עצמית של בידוד מכל האנשים שכדאי שנתחבר עימם. כשאתה לוקח על עצמך את תפקיד הפעיל
– זה מפריד אותך משאר בני הגזע האנושי, ומציב אותך כמשהו מיוחד וכשונה. פעילים
מתרגלים להחליף את ה"אני" ב"אנחנו", בהתייחס לאיזושהי קהילה
של פעילים; במקום שייכות לקהילה שמסביבם או למעמד חברתי-כלכלי. גם כאשר נעשים
קישורים רחבים, מעבר לנושא הצר של הפעילות – הם נעשים בדרך-כלל בין קבוצות שונות
של אקטיביסטים, אשר סוגרים את עצמם מרצון בגטו של הכוונות הטובות.
פעילותנו צריכה להיות ביטוי
מיידי של מאבק אמיתי, לא הדגשה של מה שמפריד אותנו מהאנשים שסביבנו. אקטיביזם
משכפל את המבנה של החברה הזו בפעילותה. זהו הבסיס של היחסים החברתיים
הקפיטליסטיים. ההון הוא יחס חברתי בין אנשים, המתווך על-ידי חפצים – העיקרון
הבסיסי של הניכור הוא, שאנו חיים את חיינו בשירות דבר שאנו עצמנו יצרנו. אם אנו
משכפלים מבנה זה, בשם מאבק אנטי-קפיטליסטי – הפסדנו לפני שהתחלנו. לא נאבק בניכור
באמצעים מנוכרים.
בצניעות
כדאי שנפתח דרכי-פעולה שתואמים
את רעיונותינו. משימה זו אינה קלה וכותב מאמר זה אינו מתיימר להבין בכך יותר
מאחרים. אנו מוצאים את עצמינו כאקטיביסטים
בזמנים שבהם התפיסות הרדיקליות הן לעיתים תוצר של בידוד וחולשה כללית. ייתכן
ובזמנים שבהם המאבק בשפל, אלו הממשיכים לפעול למהפכה חברתית, נידונים להיראות
(ולראות את עצמם) כשייכים לקבוצה נפרדת ומיוחדת. ייתכן ורק כשלרבים מאוד יימאס
והמאבק יתפוס תאוצה, יוכלו האקטיביסטים לבטא את מה שכולם חושבים. עם זאת, אם אנו
רוצים לפעול כאן ועכשיו כדי להעצים את המאבק, אנו צריכים ככל האפשר להיתנער ממה
שמנכר, ולאתגר את הגבולות שחוסמים אותנו."