שינוי פנימי, שינוי חברתי - התמודדות רוחנית
(מתוך הספר "התעוררות לפעולה ישירה" מאת
רוני ערמון)
התפתחות רוחנית היא היכרות
משופרת עם עצמנו – עם הבעיות, החסמים הפנימיים לחירות. היא התמודדות עם גורמי הסבל
שבתוכנו, ופיתוח של תכונות חיוביות; היא חמלה, אהבה, ורצון בכנות לעזור לאחרים –
במקום להינעל סביב עצמנו בהנצחת הסבל.
כאשר מדברים
על שינוי חברתי, אנו מתייחסים להכירות יותר טובה עם המערכת שבתוכה אנו חיים,
ושאליה אנו נוטים לשייך את עצמנו: מדינה, שכונה, קהילה, קבוצה. היכרות עם מערכות
אלה מובילה להבנה של מפגעים הטמונים בהם ומכשילים אותנו. יש שמתחילים בהיכרות עם
בעיה מסוימת: נחל העובר בסמוך לביתם ושהופך לתעלת-ביוב, יחס לאסירים בבתי-הכלא,
גזענות כלפי קבוצה אתנית, כרסום במערכות-רווחה חיוניות. ברקע, עומדות עוולות
בסיסיות בדרך שבה החברה מתנהלת. מאבקים חברתיים שונים יכולים לכוון אותנו הן להבנה
לעומק, והן להיכרות עם המערכת שרוצים לשנות.
לעיתים נדמה שיש קונפליקט בין
מאבק לשינוי חברתי לבין דרך רוחנית. מאבק חברתי נראה כמתעלם מגורמים פנימיים
(תאוות וכעסים) למצב החברתי. הדרך לשינוי פנימי עלולה להוביל אל התחמקות מהתמודדות
יומיומית, עיין בעיין, עם הסבל שסביבנו. הכעס שחשים פעילים מגביל את פעילותם.
התחמקות מסבל חברתי חוסמת התפתחות רוחנית בעלת עוצמה. פעילים שמתמקדים במאבק נגד
אבטלה עלולים להיות עוורים לדיכוי האשה בתוך תנועתם. ישנם מודטים החיים במערה, וכל
פעילותם הרוחנית מוקדשת להתפתחותם למען ביטול הסבל של כל היצורים החשים.
"ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה" – וגם מפתח לאושר
פנימי. אהבה היא הרצון הכן, שהנאהב ימצא את אושרו. חמלה היא רצון כן שהסובלים
ישתחררו מסבלם. להבדיל מרחמים, שנובעים מהתנשאות וחוסר אונים – חמלה ואהבה הם
מניעים לשינוי ולפעילות. פעילות זו יכולה להיות ברחוב, אך גם ביומיום: באופן שבו
אנו קונים, בעבור מי ולשם מה אנו עובדים, והאופן שבו אנו תופסים את החברה.
אין אנו עושים טובה לאף אחד,
ואין אנו מקדמים את השלום בעולם, כשאנו בוחרים לחמוק מעימות עם גורמי ההרס והסבל.
דווקא משום שהם אנשים כמונו – אלה העובדים בשירות ההרס לא יפסיקו מפעולתם, אלא אם
תהיה התנגדות. מתוך שגרה והרגלים ונוחות, יותר מאשר מרוע קונספירטיבי. התחמקות
"רוחנית" מבריחה מאיתנו התמודדויות, שהן הזדמנויות להתפתחות. נסיך שחי
בנוחות אינסופית לעולם לא יתקדם – מאחר שהתפתחות רוחנית דורשת היכרות עם המכשולים
הפנימיים שלנו, שמתעוררים דווקא במצבי-לחץ.
בחיכוך אנו מגלים את נטייתנו
לכעוס, לאבד שליטה, להתעלם. אלה הן הנטיות שחוסמות אותנו מפני התפתחות. אם נבחר
להסתכל פנימה, נכיר (במשך הזמן) את הנקודות הרגישות המכשילות אותנו. אנשים שאינם
מתעמתים עם מצבים חיצוניים קשים, עלולים לנסות ולחמוק גם ממצבים פנימיים קשים
באמצעות "סוף-שבוע רוחני בגליל". עבודה רוחנית היא התמודדות. ככה אנחנו,
בני-אדם: בלי התמודדות, לא מתקדמים. חבל, אם התמודדות עם שורשי הבעיות מובילה לכעס
ולרגשי-אשם. הכועס או המפוחד עלולים לחפש פתרונות מיידיים לסימפטומים של מחלה, אשר
שורשיה דורשים בחינה פנימית ארוכת-טווח. אדם שמכיר את עצמו יכול להסתכל במציאות
קשה בעינים פקוחות ולבחור דרך-פעולה רצויה.
שינוי פנימי נובע מפיתוח של
תכונות חיוביות כמו חמלה, אהבה, סובלנות, נדיבות – ומהתמודדות עם גישות שליליות
כמו גאווה, כעס, שנאה. שינוי חיצוני דורש התמודדות עם מבנים של אי-צדק – ובנייה של
חברה המבוססת על עקרונות של חופש, שוויון, אחווה. שינוי פנימי אותי יכול לבוא רק
ממני. מורה או קהילה רוחנית יכולים לעזור ולכוון, אך הם אינם יכולים לצעוד במקומי.
באותו אופן, שינוי חברתי אמיתי יכול להתרחש רק מאנשים אשר מחליטים לבנות ולבסס
חברה שבה מעשי האדם מוערכים לפי תרומתם לחברה ולא לפי הרווחים שהם מניבים. השיטה
הקפיטליסטית מכילה מבנים המחזקים את הדיכוי. זכות-הקניין מוגנת כזכות יסוד לעומת
הזכות לדיור או לחינוך שבית-המשפט נמנע בעקביות מלהתייחס אליהן. ההצדקה של
זכות-הקניין (המגינה על אלה שיש להם קניין) היא בתפיסתנו הפנימית והתרבותית, לא
פחות מאשר במערכת החוקית. תרבות-הצריכה בנויה כך שגורמים זרים יעצבו לנו שאיפות.
המבנה החברתי דוחף אותנו לכמת את חיינו: בעבודה כמו גם בחינוך. ניתן למנות בשיטה
גורמים רבים למשבר החברתי, אולם בה-במידה, השיטה נשמרת – על אף הסבל שהיא גורמת –
בגלל תפיסות והרגלים הטבועים בתוכי.
למדנו והורגלנו לראות בעצמנו
יצורים תחרותיים. בדרך רוחנית, אנו לומדים לפתח תפיסה שונה. הטבע האמיתי שלנו הוא
החמלה והאהבה; אנו בנויים כדי לעבוד עם הסובבים אותנו, בשיתוף עימם ולמענם.
תאוות-הבצע והחיפוש אחר הסיפוק המיידי, הם הרגלים מזיקים שממסכים על טבענו הפנימי.
מי רוצה לחיות בתחרות מתמדת? למה אנחנו חיים ככה? בריחה מתמדת מסיפוק לסיפוק, במקום
להסתכל למציאות בעיניים. מי שעירני כדי להתאים את צריכתו למשכורתו ולזמן שהוא מוכן
לעבוד בשבילה, נותן לעצמו הזדמנות לגילוי שלווה פנימית. קשה להגיע לשלווה, כאשר
אנו מנסים להתאים את קצב המירוץ "שלנו" לרמת-צריכה שמונחלת לנו השכם
והערב.
ניסיון לשבור את שיטת-המירוץ,
בלי לשבור מחסומים פנימיים, נתקע במקום בו הרגלינו הפנימיים מחזקים את המירוץ.
גישה רוחנית מדיטטיבית, המתנתקת מיחס ישיר וממגע עם הסבל שאופף את כדור-הארץ,
תוקעת את האדם במקום שבו החיים בבועה הם הגורם הישיר להעצמת הסבל. רעב, הרס
הסביבה, מלחמות, ועוני מחפיר – כל אלה לא יהיו היומיום שלנו ושל שכנינו אם נתעורר
למאבק חזיתי חסר-פשרות בגורמים להם. מאבק חברתי על בסיס הכרה וחמלה.
כלים רוחניים לפעילות חברתית
ג'ואנה מייסי היא פעילה
חברתית, מאוד ותיקה, בהתנגדות לייצור אנרגיה גרעינית. מפגש עם בודהיסטים
בדרום-מזרח אסיה חיבר אותה למקורות רוחניים, שאותם היא משלבת בפעילותה לשינוי.
האנרגיה הגרעינית המחישה לה את האיום שהאנושות יוצרת לעצמה, כיום ולדורות הבאים.
היא הרגישה שיש לה חברים אך אין לה אל מי לפנות עם הכאב: "מה בכלל אפשר לומר?
האם אני רוצה כי גם הם יחושו באימה שאני חשה?". כך היא זיהתה, שבהקשר התרבותי
המערבי תחושת הייאוש מובילה לבידוד; "אנו חשים שאנחנו לא שפויים – ולא החברה,
שהמסר שלה הוא כי נשק גרעיני זה בסדר והעסקים-כרגיל". הבנה זו חיברה,
לג'ואנה, את ממדי ההרס עם הבנת גורמים המנכרים אותנו מהתמודדות עימו. לאחר שכתבה על
הנושא, קיבלה מאות תגובות אשר הובילו אותה להעביר סדנאות על "ייאוש
והעצמה" ברחבי העולם. אנשים לומדים להישיר מבט מול האיומים שמסכנים את
כדור-הארץ, לחוות עצב, לקבל אותו – וכך לשאוב כוחות חדשים.
איך נוכל לפעול למען כדור-הארץ
המתכלה, בלי להתכלות בעצמנו? ג'ואנה מצביעה על בעיית "ההישרפות" של
פעילים, המגיעים לסף חשיפה גבוה במיוחד. כאשר הם אינם עירניים לכך וממשיכים לפעול
– הפעילות נובעת מכעס ומתסכול, במקום מהבנה פנימית. העבודה המכנית הזו יכולה
להימשך זמן קצר מאוד, לאחריו הפעיל נשרף ומאבד בבת אחת את רצונו להיות מעורב בכל
סוג של פעילות לשינוי. ערנות לכך יכולה לעצור אותנו, לפני שאנו נכנסים לפעילות
"פול גז בניוטרל" – ולעזור לנו להתחבר פנימה, לכאב ולתסכול. לעצור
להתקררות, לפני השריפה. ג'ואנה טוענת כי פעילים הנאבקים לשימור הסביבה עומדים בפני
אתגר שונה מהאתגרים שעמדו בפני הדורות הקודמים.
ראשית, המשבר כה עמוק – מאחר
שכל המערכות האקולוגיות נגועות, הקרקע מלאה מתכות כבדות, היערות נכרתים בקצב
מחריד, מי השתייה מזוהמים ולאנשים רבים אין גישה למי-שתייה ראויים, מגוון
בעלי-החיים הולך ונכחד.
שנית, אנו שומעים בכל יום על
פרוייקט הרסני חדש – הדורש את תשומת-לבנו ומעורבותנו. מתי אנו יכולים לעצור לנשימה
עמוקה?
שלישית, אנו תקועים עמוק עמוק
בבוץ עם סיכויים נמוכים ביותר לשיפור. אנו מזהים זאת, אך לא ממש מדברים על כך.
הפלואורוקרבונים ששיחררה האנושות לאטמוספירה ימשיכו לאכל את האוזון גם בחמש-עשרה
השנים הבאות )92(. איפה מוצאים אנרגיה לפעול, כשייתכן כי כבר מאוחר מדי?
רביעית, קיים טאבו סביב
הכרה ציבורית בבעיה. מכתב על האסון הסביבתי, שכתב זוכה פרס-נובל, יתפרסם אולי
בעמוד 34 של עיתון צדדי. יש הכחשה כמעט טוטאלית והימנעות מדיבור גלוי על העוול
שאנו גורמים לעצמנו. אנו חשים באופן עמוק את המשבר – אך במישור היומיומי מעודדים
אותנו להתנהג כאילו העסקים-כרגיל. העיתונות היא גורם עיקרי, בכך שהיא מתייחסת
לסימפטומים של המשבר כדברים נפרדים ולא-קשורים. למי שכל האינפורמציה שלו מגיעה
מהעיתונים היומיים קשה להיות מודע לקשר בין שטפונות ובין אפקט החממה )03(.
הגורם החמישי הוא שקשה לפעול
באופן רדיקאלי לשינוי. ארגוני ביון כמו FBI שולחים את ציפורניהם לתוך
קבוצות כמו Earth
First!. ארגונים סביבתיים נתונים ללחץ תעמולתי מתמשך,
מצד קבוצות אינטרסים הטוענות כי הם פוגעים בצמיחה הכלכלית. אנו נתונים למתח רב,
בגלל עומס הפעילות: מכתבים שיש לענות עליהם, אירגון פעולות, גיוס כספים,
שיחות-הטלפון שיש לעשות. ג'ואנה מספרת כי היא מכירה אנשים שעוסקים בפעילות למניעת
זיהום-סביבתי, בעוד שהם בעצמם חולים. אלו הם זמנים לא קלים ליציאה לפעולה, למרות
שזה טבעי ביותר: להתעורר, כאשר האנושות כולה נמצאת תחת האיום האקולוגי שהיא יוצרת.
ג'ואנה מעלה, מנסיונה, רעיונות
שסייעו לה. חשוב לזכור את טבענו האמיתי. הפעולה היא לא משהו שאת עושה, אלא משהו
שאת. לפי תפיסה מדעית-מסורתית, העולם נתפס באופן חומרי: אבנים, עצים, אטומים, אנשים,
מדינות; וכל מה שניתן למדידה, נתפס כממשי. לעומת זאת, היחסים ביניהם והתקשורת
והשחלופים – נתפסו כפחות-מציאותיים, ולו מאחר שלא היה ניתן למדוד אותם. אנו לומדים
ומתייחסים לעצמנו כדבר קבוע ובלתי-משתנה, למרות ששינוי הוא הדבר הבולט ביותר
בחיינו. התייחסות מקבעת זו מפרידה בין האני, אדם שאכפת לו ויוצא לפעילות, לבין
הפעולה שאני עושה. תפיסות רוחניות, כמו תפיסות מדעיות מודרניות, מדגישות זרימה
ושינוי. פעולה אינה עול שעלינו לשאת – היא מהותנו האמיתית. עבודתנו לשינוי היא
הזדמנות מתמשכת לחיבור מתמיד אל החיים שסביבנו, אל הבנת הטבע הפנימי שלנו; היא
מקום להפעיל את כשרונותינו. חשוב, לכן, לבחור בדרך פעולה שמתאימה לנו; חשוב להבין
ולהיפתח, ולא לקבל דרכי-פעולה מסורתיות כמובנות מאליהן.
אנו כמו שער היכול לכוון את
הזרימה, או עדשה היכולה להתמקד, לפי יכולתנו והבנתנו. בכל רגע, אנו יכולים לעצב את
כיוון הזרימה. כאשר נבין את טבענו, נוכל לזהות את מקור כוחנו. אנו יכולים להיות עם
רמות גבוהות ביותר של מסירות וחכמה ומידע ביחס לנושא שעליו אנו פועלים, ולהיתקע
בהגשמת הפוטנציאל שלנו – אם אין אנו מבינים את מקור כוחנו. בתפיסה הפיסיקלית
המסורתית, כוח הוא מה שעצם אחד עושה לעצם אחר. כאשר הם באים במגע, זה יכול לדחוף
את זה; במונחים אנושיים – לכפות את רצונו. התרגלנו לזהות כוח עם שליטה. כוח על
מישהו. אנו משכללים כוח-עמידה, כדי שלא יוכלו לדחוק או לנצל אותנו. מקורה של תפיסה
זו בהתבוננות בעצמים פשוטים ובמערכות מופשטות, שאינן יכולות להיות בסיס לתיאור
מערכות מורכבות.
הוגים, העוסקים במערכות
מורכבות, מסבירים כח לפי דוגמת תאי-העצב. מערכת עצבים פועלת באופן תקין, כשכל תא
מקבל גירויים מתאים אחרים ומעביר אותם הלאה. לאף תא אין כוח על התא האחר – ולא
צורך במגננה כלפיו. אם התא יגונן על עצמו באופן יעיל מפני גירויים מכאיבים, מגננות
אלה יגרמו למותו. תא-עצב יעיל מאפשר למטען לעבור דרכו. הוא מתקשר, ויוצר קבוצות
עצבים ורשתות שיתופיות. כוח זה אינו כוח על עצם אחר – אלא כוח עם העצם, כוח שיתופי
המכונה סינרגיה. כאשר אנו זוכרים את השינוי ואת הפעולה כטבענו האמיתי, נובע מכך כי
מקור הכוח שלנו הוא שיתוף-הפעולה.
הפעולה היא המקום הבטוח כאשר
אנו נתקלים בקשיים, בזרימה היוצאת מהלב – ובקשר של פעילותינו לאנשים, ליצורים,
וליסודות אחרים. ביודענו זאת, אין אנו צריכים לחשוש מהכאב, ואין אנו צריכים לחפש
מגננות מפניו. הכאב שלנו על הנעשה לכדור-הארץ הוא חלק ממעבר האנרגיה דרך הרשת
הגדולה. הכאב על האובדן אינו דורש הצבת מחסומים והדחקות, אלא מאתגר אותנו לחיות עם
הסבל. לסבול עם האנשים, עם הסביבה שניזוקה – ולא להתכחש אליהם. היכולת לסבול עם,
היכולת לחמול, מצביעה על יכולתנו לחלוק גם בכוח ובחדוה ובאהבה. תן לסבל שלך על
ההרס הנורא לומר לך שאינך לבד. אותה ריקמה שחשבנו שיש להתגונן מפניה, הופכת לרקמת
חיבור. ג'ואנה מסייעת לנו להבין, איך להמיר את הסבל היומיומי מחולשה לכוח. אנו
נמנעים מלהדחיק את הסבל, ומרגישים אותו באופן ישיר. בכך מחזקים אנו את יכולתנו
לפעול עם כל היצורים החשים ולמענם.
פעילים העוסקים בשינוי סביבתי
מגיעים בדרך-כלל להבנה – גם כשהם ניצבים מול מפגע מקומי – שהאסון הסביבתי הוא בעל
עוצמה גלובלית. הבנתן של רמות הזיהום וההרס יכולה להוביל אל הרגשה אפוקליפטית, ולפיה
יש (או עוד מעט תהיה) קריסה של כל המערכות. קו-הסיום במרוץ של המין האנושי. הרגשה
זו עלולה להוביל לשיתוק, המתבטא ב"אין מה לעשות" היומיומי ובצלילה
לבועה. ג'ואנה מדגישה כי גם כאן, ניתן לשאוב כוחות חדשים. אפוקליפסה ביוונית משמעה
לחשוף, לגלות את מה שחבוי. כשאני ניצבת מול עומק האסון הסביבתי, מה אני יכולה
לגלות בעצמי? מה אם נסתכל על כל רגע שאנו חיים כאילו זו השעה האחרונה לחיינו?
מורים בודהיסטים מלמדים להסתכל
על המוות בעיניים מפוכחות כדי להתמודד עימו כמציאות – וללמוד להעריך כל רגע בחיים
שלנו. שלא יעברו סתם; שלא יעברו ללא מטרה. התבוננו באפוקליפסה, ותנו להתבוננות זו
לשחרר אתכם מראיית החיים כמובנים-מאליהם. דמיינו שאתם שחקנים בקבוצה, במשחק כדורסל
חשוב. הקבוצה היריבה מובילה. הסיכויים נגדכם. נותרו דקות ספורות לסיום. המאמן לוקח
פסק-זמן. הוא לא יאמר, "תירגעו יהיה בסדר" – אלא משהו כמו "סוף
הדרך; הסיכויים נגדנו; כנסו למגרש ותנו את עצמכם עד הסוף". השתמשו בהרגשת
סוף-הדרך כדי להתעורר לחיים, לגלות מי אנחנו באמת. זה יאפשר לשחרר את כל התפיסות
המוטעות; הן מגבילות את חשיבתנו ואת פעילותנו.
האם אין זו זכות להיוולד
בזמנים כאלה שבהם הסיכונים הם כה גבוהים? בזמנים שבהם כל שאנו לומדים על הקשר
ההדדי והאמון והאומץ – הכל עומד למבחן? כאשר אנו נתקלים ביגון, בבגידה באמון, או
באכזבה – אנו יכולים להיות תחנות לריפוי שלנו ושל הסביבה. השינוי והריפוי אינם
דורשים אנשים מיוחדים במינם. אם התיקון הסביבתי תלוי במאמץ אנושי – הוא יבוא
מאנשים רגילים, שאהבתם לחיים עולה על הפחד. הוא יבוא כשנוכל להיפתח לאותה חיות
המאפשרת את קיומנו, וכשנוכל לחיות יחד בגוף האחד שמשותף לנו.
נקודה
אחרונה, שמעלה ג'ואנה היא מוכנות להפתעות. לעיתים אנו כה שקועים בעצמנו – עד שכאשר
מתחולל שינוי לא צפוי, אין אנו שמים לב ונותנים לו לחלוף. הקיבעון מונע מאיתנו
להרגיש בשינויים, שאותם אנו יכולים לנצל בדרך לשינוי. תכונה חשובה של מערכות
מורכבות היא, שהכלל מכיל הרבה יותר מסך חלקיו. בכל פעם שנוצרת מערכת חדשה דרך
מפגשים חדשים – מגיח משהו שלא היה שם קודם: בלתי-צפוי, בלתי-ניתן לחיזוי. לא
חייבות להיות לנו כל התשובות, ולא דגם מושלם או תכנית-אב לשינוי החברה. אין אנו
חייבים לחשוב כל הזמן על הדבר שנכון ביותר לעשות. חשיבת-יתר יכולה לשתק – ולכן
חשוב לתת להרגשות לפעול, ולא רק לשכל. לסמוך על הרגש והאינסטינקט, ולא לחפש צידוק
והוכחה לכל צעד בחיים. גם פעילות-יתר ההופכת מכנית ומתישה, מונעת מאיתנו מרחב
לתשומת-לב כלפי דברים הנוצרים מאליהם.
נניח שהחלטנו לארגן
מסיבת-רחוב. התייחסות למסיבה כאל מבצע אירגוני מורכב, בעל שלבים עוקבים שיש לבצע,
הופכת את ההתארגנות להפקה מעיקה התלויה באנשים שמוכנים לשאת בעול. יש דרך אחרת
להתארגנות. נתחיל בהפצת הרעיון בקרב האנשים שאנו חושבים כי יתעניינו – במקביל
לתפירה סבלנית את מאמציהם של אלה המוכנים לעזור כבר עכשיו. כדאי לתכנן כך שיהיה
מרחב ליוזמות חדשות ובלתי צפויות, ולרעיונות ההולכים ומתגלים עם ההתארגנות. מה
שיצא יהיה שונה ממה שדימיינו בהתחלה; אבל מגוון הרעיונות שבה יבטא מגוון אמיתי,
שנבע מאנשים שונים הלוקחים אחריות כלפי מה שהם יכולים לתרום.
תוצאה ופחד-מתוצאה
כריסטופר טיטמוס אומר כי אחד
הגורמים העיקריים ללחצים נפשיים היא התלות בתוצאה של המאבקים. ההתמקדות בתוצאות
מעוותת את ראיית המציאות; האגו מזדחל ואומר לנו "אנחנו חלשים מדי. אני חלש
מדי. אין אנו יכולים להתמודד עם הנסיבות והמשברים של חיים אלה". החיות הפעילה
שלנו מומתת, במו נשימתנו.
מסרים אלה מופיעים כמעט תמיד
במגזינים ועיתונים, המשרתים את האליטות ואת האינטרס הממשלתי. אפשר לראות את
המניפולציה התקשורתית דרך האופן שבו היא מתייגת אנשים כ”קיצוניים"
ו"מתונים". כאשר פועלים המועסקים בתנאים המחפירים ביותר מתחילים להשמיע
ביקורת ומתארגנים לשביתה, הם "קיצוניים". הכינוי הזה מודבק על כל מי
שמסכן את הסטטוס-קוו. הוא משמש כדי לסלק לשוליים את האנשים שפועלים למען שלום
ולמען צדק חברתי. חשוב להימנע ממלכודות אלה – בין אם פנימיות ובין אם חברתיות –
אשר מתבטאות בכך שאנו נשארים בבית, כי "ממילא הכל אבוד, אז למה לפעול"?
אובססיה לגבי העתיד מחזקת
בקרבנו את הפחד הסתום, את הרגשת הייאוש והחורבן. ולאן הולכים אנשים רבים כאשר הם
לא מרגישים ביטחון? הולכים למזבח המקרר וממלאים את עצמם. כריסטופר מעיר פעילים
סביבתיים להיות מודעים לכך שיש גם את עידוד הצרכנות העודפת, כשאנו מעוררים באנשים
פחדים מפני העתיד. כשאנו מתעלמים מהתוכן הרגשי של הפחד והתוקפנות, כשאיננו פועלים
כדי לשחרר את עצמנו – אנו חלק מהבעיה, כמו כל אחד אחר.
והכעס, הכעס הצודק הזה.
כריסטופר טוען שהמונח "כעס צודק" הוא סתירה פנימית. כעס מזיק מטבעו.
הגישה שלנו מובילה אותנו להיאבק באדם כועס, או להגן בעוז על עמדתנו. הכעס פועל נגד
מה שאנו רוצים להשיג. כשאנו מראים כעס לאנשים אחרים, הם מתחפרים בעמדותיהם. הם
נעשים יותר אידיאולוגים – ואנו תרמנו לכך, דרך התלות ההדדית שבין ההתנהגות שלי
ובין ההתנהגות של האדם אשר מולי.
כאשר תאגידים וממשלות הורסים
במודע את כדור-הארץ, האם זהו המקום להפנות אהבה ונדיבות אליהן? אנו צריכים לשמוע
את קולותיהם של האנשים והחיות שאין להם קול; הנדיבות שלנו צריכה להיות מופנית כלפי
אלה המופלים על-ידי הממסד. כשאני מנסה
להיות נדיב או נחמד מדי, אני מדכא התלהבות וזעם בריא. אני נרתע מלהיאבק באומץ נחוש
נגד אי הצדק, כי אני מזהה את הנחישות עם הכעס. זוהי אחריותנו, להכיר מבפנים את
ההבדל בין כעס לבין אהבה נחושה לחיים.
כריסטופר מעיר את תשומת-לבנו
אל הנטייה לפעול סביב נושאים "אופנתיים". "אופנתי" – במובן
שהוא עולה לכותרות, מתקיימות עצרות, הסברה, התקשורת מתייחמת, יש הפגנות ופעילות;
ואז התקשורת מתקררת, נראה שהעניין הציבורי יורד – והפעילים מדלגים לנושא
"האופנתי" הבא. כשאנו מרגישים את נחיצותו של שינוי מתמשך, אחריותינו היא
לבסס אלטרנטיבות ומאבק. אנו הולכים באופן יציב – כי דרכים לשינוי פנימי וחברתי
אינן יכולות להתבסס על תגובות רגעיות למשברים שעולים בפני העיתון. זוהי פעילות
שאין לגביה גיל-פרישה, מחוייבות לטווח ארוך. כדאי לשמור כוח.
מבורות רוחנית לעירנות חברתית
וויליאם אופולס מסביר, כיצד
נוצרת בורות רוחנית. מלידה אנו עוברים התניה, לראות את עצמינו ישויות מבודדות ונפרדות
זה מזה. אשליית ההפרדה מובילה אותנו להאמין כי האינטרסים שלנו הם מנוגדים, או כי
אנו מתחרים על אותם אמצעי-קיום. מכאן מתפתחת תאוות-הבצע מצד אחד והטינה לאחרים מצד
שני. כשאלה מתגברות – הן גורמות סכסוכים וסבל בין אנשים, ובתוך עצמם, ומובילות
להתנהגות תוקפנית וחמדנית; התנהגות כזו משכנעת אותנו כי הנחות-היסוד שלנו הן
אמיתות נצחיות. האדם רע, וכך יישאר – ועלי לשרוד בתחרות עם השכנים. כדי להשתחרר
ממעגל הבורות, שמעורר סבל – עלינו לעבוד כדי לגלות את האופי הפנימי שלנו ולפתח
אותו, לא רק בספירה הכלכלית-חברתית אלא פנימה אצלנו. ככל שאנו מפתחים את תכונות
חיוביות, אנו מגיעים להבנה את טבענו המקורי. ניתן לזהות את הבורות הבסיסית הכולאת
אותנו, ולפתוח )סורג אחר סורג( דרך לחירות פנימית. ה"אני" האנוכי מתחיל
להתמוסס משליטתו בחיי היומיום שלנו. חוכמה להבנת המציאות וחמלה פנימית נולדות
מחדש.
וויליאם מציע ערכים, שאנשים
ערניים רוחנית יכולים להציע למאבק לשינוי חברתי. סובלנות כלפי גישות ושפות שונות,
שמתוכן ניתן להתחבר לשינוי חברתי או פנימי. לפעול לפי עקרונות של דרכי הרוחנית –
ועם גמישות בשפה שבה אני משתמש. להימנע מלכפות אותה על אנשים סביבי. יש אנשים
שחמלה היא טבעית בשבילם, גם בלי להכיר את בודהא. רבים שהיכרתי רואים באלוהים השראה
לאור ולאהבה גם בלי הלוגו של הרבי מלובביץ'. חשוב לשים לב להקשרים התרבותיים, שבהם
רוצים ליישם עקרונות רוחניים וחברה צודקת. מה שחשוב, הוא איכות-החיים של האדם
והמשמעות הפנימית של התרבות שבה הוא חי – לא המבנה החיצוני שלה. דגש על מחויבויות,
במקום על זכויות. מחוייבות מתוך חמלה קוראת לנו לשאת לפי יכולתנו את העול, שגורם
סבל לכל חי. לשאת אותו, בצניעות ללא התפארות. להכיר בנתינתם של הורים ושל מורים
ושל אנשים אחרים. בלעדיהם לא היינו מגיעים ליכולת לשנות את החברה.
מכאן, עולה אחד השילובים
החשובים ביותר בין הפעילות הרוחנית ובין הפעילות-לשינוי. פעילות לטובת הקהילה מתוך
אהבה, ולפי היכולת והתנאים שמאפשרים זאת, היא אחת מהדרכים המרכזיות שפתוחות בפנינו
לעבודה על האופי הפנימי שלנו. בחיי היומיום שלי, אני מתקשה למצוא פנאי לרוח השקטה
והפנימית של המדיטציה. מדיטציה היא חיונית להתפתחות רוחנית; הבלמים שמסיחים את
דעתי ממנה, כולם קשורים להתרכזות בעצמי. אלא שזרימת חיי היומיום, אשר עימה אני
נסחף, נותנת לי את ההזדמנויות הכי חזקות להתפתחות רוחנית. החיכוך עם הסביבה והחברה
קורא כל הזמן לפעילות. ככל שנפתח מוטיבציה לעזור לאחרים למען אושרם – נוכל לזהות
הזדמנויות לפעולה מתקנת, בעולם ובפנים.
וויליאם מקשר בין הרוחניות
ובין הפעילות-לשינוי גם דרך פשטות-מרצון. הסיבה העיקרית לסבל הן התשוקות – מאחר
והן מובילות אותנו בחיפוש תמידי אחר דברים חדשים, במקום להתפתח ממה שיש. רצונות הם
אינסופיים, ואף מימושם המלא אינו מביא סיפוק מתמשך. חברה שבה מעודדים אושר חומרי,
ויוצרים כל הזמן צרכים חדשים שיש לספק – תכיל בתוכה אנשים מתוסכלים ואומללים רבים,
גם אם הם מצליחים להגשים את מאווייהם. הדרך לשלום היא עוני בעל עומק רוחני. להימנע
מלרדוף אחר שיפור במצב החומרי, החברתי, ואף הרוחני שלי – ולקבל את המקום שבו אני
נמצא כעת. היכן סביר שנמצא אנשים רגועים מהמרדף? בחברה פשוטה ללא קיצוניות בפערים
מבחינת הכנסה, דרגה חברתית, וידע. ככל שהמבנה החברתי יותר פשוט – עולות ההזדמנויות
של האינדיבידואל, להשתתף באופן משמעותי בחיים החברתיים ולשרת את האחרים באופן
ישיר. לכן, חברה כזו יותר מתאימה לקידום ההתפתחות האישית. מבנה חברתי ריכוזי
ומורכב מתסכל את הצורך האנושי למעורבות בעולם – ומפקיר את האדם לחסדיהם של
ביורוקרטים מרוחקים ושל מומחים שחצניים.
טוהר מידות ויעילות
פעמים רבות שמעתי כי לא ייתכן
שינוי חברתי משמעותי ללא פעילות בכנסת, או בלי משיכת התקשורת; "כי שם
הכוח". ביל דוול טוען כי "יעילות" היא מונח מעורפל. אנשים שהביאו
לחקיקה סביבתית מסוימת לפי מאבק שניהלו, יכולים להראות כי פעלו ביעילות – למרות
שייתכן כי החקיקה לא הביאה לשינוי חברתי משמעותי, ובמקרים מסויימים אף מדרדרת את
המצב. עלינו לשאול, האם אנו באמת משנים את המשחק הפוליטי – או משמשים כלי בידי
הפקידים וחברי-הכנסת, כלי של הארגונים הממוסדים. לכן, במקום לבחון יעילות לפי מבחן
התוצאה המעורפל – כדאי לבחון פנימית: האם בפעילותי, בדרך להשגת המטרה, הייתי נאמן
לעצמי. היעילות היא יכולתנו לבטא את הרעיונות שלנו באופן ברור, ולזרוע אותם למחשבה
בלבם של אנשים. אולי הם ינבטו רק בעתיד הרחוק.
בשאלת הטוהר, עלולה להתפתח אובססיה
הפוכה: במקום לחשוב על אפקטיביות, הפעיל מתעסק יותר מדי בנאמנותו לעקרונותיו.
לעיתים, התהליך בלתי-מודע; כמו שחוויתי במאבק נגד מקדונלדס בשינקין. שילבתי את
הרעיונות שלנו, במקום לאמץ יעדי מאבק שהתקבלו מאנשי הקהילה המקומית. המאבק-בכיבוש
הוא דוגמא נוספת למצבים שבהם פעילים נופלים בקלות יתר למילכוד של השפה. היא תואמת
את הערכים שהם הפנימו – אך מבססת את מעמדם המנוכר, הרחק מאוזנם המוטרדת של העוברים
ושבים.
ביל טוען כי עלינו לראות
טוהר-מידות חיוני בהתרחקות משחיתות ומשוחד, ולהימנע מביצוע מניפולציה גסה באנשים
שאותם אנו רוצים להוציא מהאדישות. עדיף להימנע מ"טוהר" המחייב אותנו
לשפה מסויימת בכל מחיר – מאחר שטיעונים מסוג אחר, מעשיים ומקומיים ופשוטים, הם
לעיתים יותר אפקטיבים. אין לצאת לפעילות ציבורית כדי להראות עד כמה איכפת לי
מהנושא, ועד כמה הוא כואב לי. אלא לצאת כדי להוביל את האנשים למחויבות לשינוי. זה
דורש הקשבה, גמישות בטיעונים, והבנה כי שינוי במאזין יכול לבוא מתוך דרך החשיבה
שלו.
ביל מצטט מדברי צ'גדוד טולקו
רינפוצ'ה: "בעוד אנו שואפים לשלום, כיום ובמעגלי הקיום העתידיים שלנו – לא
נוכל להכחיש את האפשרות שכל אחד מאיתנו עלול להיתקל בצורך ולבצע התערבות תקיפה,
כדי למנוע הידרדרות יותר חמורה. אני מביע משאלה מעומק ליבי שהתירגול הרוחני אשר
אנו עוברים, יסייע לנו להיכנס למצבים אלה כשאנו נקיים מכל הרעלים שעלולים להיות
בליבנו. שנוכל לפעול מתוך חמלה ספונטנית, כדי להביא בסופו-של-דבר חירות הן
למדוכאים והן למדכאים".
ביל מדגיש את הצורך, להבהיר
לעצמנו את המוטיבציה שממנה אנו יוצאים לפעילות. להבהיר לעצמנו את ההבחנה בין קידום
האגו לבין קידום המטרות הנעלות. זה חשוב במיוחד למנהיגים או לאנשים שנתפסים
כמנהיגים. תסכולים, משיכה או דחייה כלפי אנשים בקבוצה, פחדים ופנטזיות – לא
להדחיק, אלא להתמודד עימם. התמודדות זו חיונית כדי לשמור על לב בהיר, ככל האפשר,
בפעילותנו. לוקח לי זמן רב מדי להבחין, איך יחסים בין-אישיים משפיעים על פעילותי.
קל לי להתייחס לאנשים לפי התאמתם לרעיונות שלי – ולהחמיץ, בדרך, הזדמנויות להעצמה
אנושית. גילוי בעיות פנימיות הוא יותר מורכב בפעילות לשינוי חברתי. אנחנו מרגישים
כי אנו תמיד פועלים למען החברה ככלל; קל לשכוח שאנשים, בקבוצה עימנו, הם חלק
מהחברה שלמענה אנו פועלים. התמודדות המובילה לשינוי אינה יכולה לבוא מרגשי-אשם.
רגשי-אשם הם עוד פטנט של האגו – להתייחס לעצמנו בתור הגרועים ביותר, ולכן חסרי
מחויבות לשינוי המצב. כוונתי היא להתבוננות, ליצירת מרחב פנימי תוך כדי הפעילות,
כדי לשים לב למוטיבציה שלנו. ביל מסכם: "אנו עוזרים כמיטב יכולתנו – ככל
שהאנרגיה שלנו מאפשרת לעמוד, עם עיניים פקוחות על האדמה. התוצאה של המאבק תלויה
בהרבה יותר מאשר מאמציו של אדם או מאמציה קבוצה מסוימת.”
לאחר הריסת המגדלים-התאומים
(ניו-יורק, ספטמבר 2001) החלו לצוף משפטים מלאי פאתוס על טרור נגד "אנשים
חפים-מפשע". אמצעי-התקשורת הגלובליים המשיכו בפעולתם הנואלת וחסרת-האחריות,
שמרחיקה את החברה מהתמודדות עמוקה עם בעיות קשות. מצד אחד "פשע", מצד
שני "אשמים". אם הפשע הוא האימפריאליזם האמריקני אזי ברור שלא כל האנשים
העובדים בפנטגון (הממסד הצבאי) ובתאומים (מבנים חשובים לכלכלה הגלובלית) הם חפים
ותמימים. אך לא בזה העניין.
אם אנו רוצים לחפש תשובות
מעמיקות לבעיות החוזרות ומתעוררות, חשוב לשנות גם את המונחים שבהם אנו משתמשים
לתאורן. במקום "פשע" אני מציע את המונח בעיה, ובמקום "אשמה" –
אחריות או מעורבות. חברים אמרו לי כי אלה הם
רק מילים, טרמינולוגיה. אלא שהשפה היא הכלי העיקרי שלנו לתיאור בעיות, ולכן כזו
היא גם בעיצוב הפתרונות. אם אנו מדברים על פשע, נחפש את האשם כדי לכלוא (או
להפציץ) אותו. פשע ואשמה הם מונחים של הממסד, שהפקיד עליהם את בית-המשפט ואת
החשיבה המשפטית. אמצעי-התקשורת התגייסו כדי לשמש קול לממסד האמריקני, כולל משטרות
הביון הבזויות שלו. הם מקצועיים בחיפוש ובהמצאת אשמים – וכך מנכרים את האזרח
המזועזע, מעצמו ומאחריותו וממחויבותו לשינוי. אנשים יועמדו לדין. גזר-דינם ייקבע
בהתאמה עם מעמדם הכלכלי-חברתי. המצפון הציבורי הלך לנוח, עד להתמוטטות הבאה
וציד-המכשפות הבא. לא צריך להרחיק. לאחר כל פעולת-טרור של פלסטינים נגד יהודים
(ונגד לא יהודים) מתגייסים השב"כ והתקשורת המקומית לציד-מכשפות, וחונקים
חשיבה ציבורית על שורשי העוני והדיכוי.
במקום
חיפוש שטחי אחר אשמים לתלייה נמצא את אלה האחראים לתיקון. האנשים במגדלים-התאומים
אינם אשמים; אבל הם מעורבים באימפריאליזם האמריקני, ואחראים לו יחד עם החברה
האמריקנית ככלל.
אני
אחראי לבעיה או מעורב בה, כשיש לי אפשרות לסייע לפתרונה. האחריות הזו אומרת שאני
עלול לשלם את המחיר, כאשר הבעיה (שנדחקה אל מתחת לשטיח) מתפוצצת לנו בפנים. מבחינת
תשלום המחיר, אין קשר בין רמת המעורבות ובין רמת המודעות שלי למעורבות זו.
בתאונת-הדרכים הבאה ייתכן כי פעיל בנושאי תחבורה המודע לאחריותו לנושא, יימחץ יחד
עם אדם מן-השורה המסתגר בדל"ת-אמותיו. זה מה שאכזרי כל כך. גם ילד בגיל ארבע,
החי בשטחים על אדמה מופקעת אינו אשם – אבל הוא מעורב. ולכן, ורק לכן, הוא עלול
לשלם את המחיר.
תפיסת
הקרמא יכולה להועיל בהבנת הקשר בין אחריותנו ובין הסבל שנגרם לנו. ברמה האישית, כל
שאנו חווים הוא תוצאה של מעשינו בעבר. ברמה הקולקטיבית – די אם נסתכל במצבו העגום
של כדור-הארץ, כדי לראות איך האנושות קוצרת את ההתעללות באדמה ובמינים
החיים עליה. האחריות לתיקון עולה, ככל שעולה המודעות לבעיה. ככל שנשתוק כיום, יעלה
המחיר שנשלם בעתיד. אנשי-העסקים בקומה החמישים נושאים באחריות לעסקאות הגלובליות
שהם מקדמים, כאשר אלה מובילות להרס ולסבל. עסקת נדל"ן מפתה במזרח אירופה
יכולה לגרום לפינויים של אלפי עניים, שחיו במקום שבו הוקם הקניון. פרוייקט קידוח
ביערות-הגשם באקוודור עולה כיום בסבל רב לשבטים החיים על אדמות אלה, ובהכחדת מינים
של בעלי-חיים ושל צמחים. שיווק תמים לכאורה של אבקת-החלב של נסטלה, מוביל לתמותת
תינוקות במדינות עניות. איש-המודיעין בפנטגון אחראי לתחזוקה של מכונת-המלחמה
האמריקנית. האזרח הרואה עצמו מנותק ושקוע בחיי היומיום, אחראי להיות מודע ומעורב.
עליו לקחת אחריות. אין כאן שאלה של צדק ואשמה – אלא מעורבות בשיטת הדיכוי ואחריות
לקורבנותיה.
קנת' קראפט אומר כי עלינו
להרחיב את התפיסה המסורתית לגבי הקרמא. ברמה האישית, היא מסבירה את הסבל האישי לפי
סיבה ותולדה. זרע התירס הוא הסיבה לצמיחת צמח התירס הבוגר – כאשר מגיעים התנאים
המתאימים (מים, שמש, חומרי הזנה). מצבי הסבל והאושר, שאני חווה הם תוצאה של זרעים
שטמנתי בעבר – המבשילים עם התנאים שבהם אני חי. אם מעשי נעשים מתוך רצון שלא לפגוע
באחרים, אלא להיטיב עם מצבם – אני יוצר את הסיבות לאושר, בעבורי ובעבור אנשים
נוספים. פעילות מתוך גישה אנוכיית – "אני מרכז העולם, והאחרים יסתדרו
איכשהו" – היא גורם לסבל עתידי בעבורי, גם בעבור אלה שאיני מתחשב במצבם. אין כאן
שכר ועונש, אלא סיבה ותולדה. דאגה כנה לאושרם של אחרים מבססת יחסים של אמון ואהבה
– שהם תנאים חיוניים להבשלת האושר. חתירה אנוכית להצלחה עסקית גם דרך שקרים ועוול,
יוצרת סביבי אווירה של חשדנות ושל אי שקט – וללא שלווה, אני ממשיך לסבול.
כדי להסביר את הקרמא הקולקטיבית
או החברתית, קנת’ נותן דוגמא של אפליה ממסדית. גם אם לי אישית אין כוונה ליצור
אפליה – הממסד יוצר אפליה מעשית על בסיס מגדרי, על רקע אתני, ולפי גיל. במובן הזה,
ניתן לאפיין כוונות מזיקות בתוך המערכת; עולה קריאה רוחנית, לפעול בצורה מועילה
בשביל שינוי חברתי בקבוצה. כהרחבה לתפיסה זו של סיבה ותולדה שהיא פשוטה יחסית –
אנו נקראים להתמודד עם בעיות מוסריות קולקטיביות שנוצרות כיום, ואשר דורות העתיד
ישלמו עליהן מחיר. המחיר מתגבר עם התפתחותן והפצתן של טכנולוגיות מזיקות.
טכנולוגיה גרעינית גורמת ייצור
מיותר של פסולת רדיואקטיבית, הנשארת רעילה ביותר לטווח של מאות אלפי שנים. קנת'
מצטט את טיך נהאת האן האומר כי "פסולת גרעינית היא פעמון-לעירנות."
וקנת' מסביר: כיום, ערנות זו לנושא הגרעין – שהשלכותיו כה מרחיקות-לכת – כוללת
מחקר וחיפוש אלטרנטיבות ליצירת אנרגיה באופן שאינו מזהם, שינוי בסגנון-החיים
לכיוון יותר חסכני, פעילות לשינוי חברתי, ועוד.
כל יום מצלצלים פעמונים
הקוראים לערנות ותשומת-לב. הם נשמעים מגרונותיהם של מובטלים אשר זה עתה נזרקו
מעבודתם, הם קריאותיהם של הכלואים בבתי-הסוהר, הם מופיעים בתוך נשימותיהם האחרונות
של בעלי-חיים בבתי-המטבחיים, הם מובעים בקולן של נשים המנוצלות בעבודתן כדי להעשיר
בעלי-הון מרוחקים, וכבושים תחת השקט החזק מכל בדרך לקניות ולעבודה ולבנק. נפרצות
כל הבועות, אין לאן לברוח.
חלוקת פליירים או מדיטציה?
הנזירה טובטן צ'ודרון, שלימדה
בארץ את יסודות תירגול הבודהיזם הטיבטי, סיפרה לנו על תקופה שעברה עליה במנזר
קופאן (בנפאל) בשנים הראשונות לנזירותה. תקופה שהייתה נפלאה בעבורה: המדיטציות,
האווירה, ובכלל. יום אחד קרא לה אב-המנזר וסיפר לה שהוא שולח אותה ללמד במרכז
לימוד בודהיסטי באיטליה. המעבר היה קשה לה. בנוסף, היה עליה להתמודד עם נזיר מקומי
שלא התאים לציפיותיה. היו מתחים וכעסים. לאחר כשנה, היא חזרה לנפאל. היא מתארת את
השיחה עם אב-המנזר על הגג מול השקיעה. הוא שואל "את מי את צריכה לאהוב יותר,
את בודהא או את הנזיר האיטלקי?". "בודהא, כמובן" – היא ענתה.
"הנזיר האיטלקי" – ענה אב-המנזר – "בזמן שהיית כאן והכל היה שלו
ובטוח, לא יכולת להיות מודעת לזרעי הכעס הטמונים בתוכך; לפוטנציאל שלך, לכעוס
במצבים מסוימים. הנזיר האיטלקי לחץ לך על הכפתורים, וגילה לך את הרגשות השליליים.
עכשיו את רואה דברים חדשים, שעליהם את צריכה לעבוד".
המגע היומיומי עם הסבל,
בפעילות לשינוי, מציג בפנינו – אם רק נדע לקרוא – את כל החולשות וההרגלים המעיקים
שלנו. אנו חשופים לאירועים, הגורמים לנו כעס וטינה בעוצמה חזקה. הכפתורים הפנימיים
שלנו נלחצים, לא רק בעמידה בפקק התנועה בדרך לעבודה. יש פעילי שכונות החווים יומיום
את המערכת שדורסת נוער, ילדים, ואף פעוטות-בסיכון – המאבדים, כבר בשנותיהם
הראשונות, סיכוי לעתיד הוגן. אם אין אנו יודעים לקרוא את סימני המצוקה הפנימיים
שלנו, אנו עלולים להיות בדרך לאובדן תקווה (זמני) או להישרפות. הכעס מאכל. כדי
לקרוא את ההתמודדות הזו באופן מועיל חשוב למצוא זמן להתבוננות פנימית.
מדיטציה היא סוג כזה של
התבוננות פנימית. היא אינה התנתקות מהבלי-העולם ואינה בריחה מאיומים מתמשכים על
השלווה שלנו. מדיטציה היא מרחב שבו אנו יכולים להתמודד עם כעס ועם תסכול, במקום
לרוץ עם מטען שלילי לפעולה הבאה. אנו יכולים לגלות וללמוד את הכפתורים הנלחצים:
מתי הם נלחצים, איך הם נלחצים.
בתהליך זה ניתן לראות כיצד
המגע עם נציגי הממסד, או כל גורם מעצבן אחר, מעורר בנו כעס. אנו יכולים ללמוד על
יכולתנו לחמול ולפעול מתוך אהבה – גם ברגעים קשים, גם כאשר אנו מרגישים שנדרש עימות
והתנהגות תקיפה. טינה כלפי שוטרים הובילה אותי לחיכוכים מיותרים, ומכאן קצרה הדרך
לעיכוב ולחקירה המייגעים. מה שלמדתי, בתהליך של התבוננות פנימית, הוא לזהות את
התפקיד שלי ביצירת החיכוך. למה להתעצבן? עדיף לתת למצב שימשיך ויהיה מקום
להתמודדות של המשטרה. השוטרים יעדיפו שנתנדף כמה שיותר מהר, כך שיוכלו לחזור
לשגרה. אבל יש סיבות טובות לעצרת המחאה מול סניף מקדונלדס. מלבד התרעה על פגיעה
בזכויות בעלי-חיים ובאקולוגיה, חיוני לבסס את זכותנו לפעול ברחוב.
התבוננות פנימית אינה מוגבלת
לחדר השקט. יש להסתכל פנימה גם במצבים יומיומיים. עם זאת, מדיטציה בחדר השקט היא
זמן שחיוני להקדיש לעצמנו: להפקת לקחים, לביקורת עצמית בונה – ולפיתוח חמלה ואהבה
כלפי כל היצורים החשים, ואנחנו בהם.