עבודה בקבוצה שיתופית
(מתוך הספר "התעוררות לפעולה ישירה" מאת
רוני ערמון)
בקבוצה מבחירה
”קהילה
היא מקום שבו דאגה ואמון חשובים יותר ממגבלות ולחצים; שבו אחדות וגאווה בהישגים
ובמטרה תופסים את מקומם של הניצחון וההפסד; שבו שואלים כל אחד, עוזרים לכל אחד,
ומעודדים כל אחד לקיים ערכים ואידיאלים כמו אדיבות, הגינות ואחריות. קהילה כזו
מנסה למלא את הצורך של כל אדם להרגיש שהוא בעל יכולת, שהוא עצמאי וקשור לאחרים.
האנשים החיים ופועלים במסגרת זו נחשפים לא רק לערכים אנושיים בסיסיים, אלא ניתנות
להם גם אפשרויות רבות לחשוב עליהן, לדון בהן ולהגיב אליהן, בעודם צוברים אמפתיה
והבנת האחרים.
בהיעדרה של רוח הקהילתיות
והשיתופיות, האסיפות ה"דמוקרטיות" יכולות להצטמצם לבמה לביטוי אינטרסים
צרים או להגנה עליהם. כמובן שאסיפות אלה, כשלעצמן, יכולות להיות אבן-דרך בבניית
רוח שיתופית ותמיכה; אך חשוב שהן תיתפסנה, מלכתחילה, כפעילות שאנו מקיימים עבור
עצמנו. יש לראות באסיפה כלי חשוב שבאמצעותו הקהילה שלנו חולקת דברים, חושבת,
מתכננת, ומחליטה. אחרת – האסיפה עלולה להפוך למשהו הדומה יותר לבית-משפט, שבו
יחידים מתנצחים זה עם זה וכל אחד דואג לאינטרסים שלו.”
הבחירה לעבוד בקבוצה נובעת
מהרצון לעשות דברים יחד. בין אם אני מרגיש חלש מכדי לשנות לבד ובין אם אני בעל
יכולות מדהימות – הקבוצה היא נקודת-המפגש שבה אני יכול לממש כשרונות ויכולות באופן
קולקטיבי עם אנשים נוספים. הצירוף שלנו נותן יותר מאשר סך הכוחות שלנו לבד. בעבור
פעילים בתחילת דרכם, הקבוצה חיונית כדי להעצים אותם לפעולה: כדי לצבור ניסיון עם
אנשים יותר מנוסים, וכדי לגלות את יכולתם לתרום ואת היותם בעלי כשרונות אשר לא
ידעו כי הם יכולים לסייע. בעבור אנשים מנוסים, זהו המקום שבו הם יכולים לחלוק
מנסיונם עם אחרים. זוהי גם הזדמנות למתן את האנרגיות שלהם, ולקבל איזונים מחברי
הקבוצה לפי צרכיה ויכולתה. ישנם אנשים היכולים, לבד, להרים פסטיבל בעוד חודש – אבל
אם האירוע יתארגן בעבודה קבוצתית, האנשים שיהיו שותפים לעשייה יהיו חלק מהתהליך
ויקבלו הזדמנות לקחת אחריות ולהיות שותפים. תהליך מוצלח בונה, עם הזמן, קהילה שיכולה
לפעול יחד לטווח ארוך. הדגש שאנו שמים על העבודה השיתופית נובע מההבנה כי שינוי
אמיתי ולטווח ארוך מגיע מאנשים שלוקחים אחריות, ואינו יכול להיות תחת שליטתו של
קומץ דומיננטי.
התהליך והתוצאה הם מהות אחת –
שבה אנו לא רק משנים את החברה, אלא משתנים בתהליך הדדי של למידה והיכרות ופעילות.
חשוב לתת עדיפות לקבוצה אשר מתבטאת בכך שאנו קובעים את האג'נדה לפי היכולת והרצון
שלנו. אם )לדוגמא( בחרנו להקים מרכז מידע, נשקיע בו את המרץ הקבוצתי במקום לרוץ
לפעילויות אחרות סביבנו. כדי להבין את החשיבות שבעבודה הקבוצתית, חשוב להתמודד עם
שתי תפיסות הטבועות בתרבות ומהדהדות בגלוי ובנסתר. האחת היא התפיסה המקדשת את
האינדיבידואליזם – והשנייה היא זו הדורשת כי שינוי מתחיל מהמון אנשים שפועלים
לאותו כיוון.
אינדיבידואליזם שקרי
השכם והערב מטופחת תפיסה של
אינדיבידואליזם קיצוני: חפש את מה שנוח לך, לך עם עצמך עד הסוף, בטא את עצמך
בטלפון הסלולרי, ותהיה אגואיסט. המצליחנות החומרית מועמדת בראש סולם-העדיפויות.
ניתנת העדפה מוחלטת לטעם האישי. מדכאים לנו את החשק, ואת הצורך הפנימי המוחשי,
להתמודד עם המציאות. תפיסה זו היא שיטת "הפרד ומשול" שלנו כלפי עצמנו –
על-ידי ניתוק מהצרכים האנושיים והחברתיים הבסיסיים. כואב לי? אני בולע גלולת
פרוזאק. הוא מובטל? שילך לעבוד. היא עצובה? נתווך לה פסיכיאטר. הילד שלי בוכה?
נקנה לו פוקימון להקלה מיידית. הילדה שלו בלתי-נשלטת? שיתן לה ריטלין. הבידוד
מעצמי נוצר כאשר אני מפנים את החיפוש העצמי כפי שהחברה מגדירה לי: בניית קריירה,
עבודה, ועשיית כסף. אתה מוזמן לתפור לעצמך זהות לפי האינטרסים הצרים שלך, ולבנות
לעצמך עתיד מלא מותרות, ללא התחשבות בשכנים או באלה שעלולים לשלם את המחיר. וראה
זה פלא, וראה זה כלא! ככל שאנו יותר "אינדיבידואליסטים", אנו יותר
אומללים. כדורים נגד דיכאון. מסיבות לחילופי זוגות. תכניות אירוח בטלויזיה. טיסות
למדינות אקזוטיות. אני יכול לבחור בין כל אלה איך לצאת זמנית מהדיכאון. האדם
המבודד מוגבל במגע, בקירבה, ובגירוי אנושי, החיוניים ליצירה שיוצאת מהבעיות
הקולקטיביות שלנו.
חברה שלמה הולכת לחפש את אותם
מוצרים ובידור במקומות דומים. ערכי האינדיבידואליזם אינם פוסחים על אלה הרוצים
לקדם שינוי חברתי. עלולות להיווצר קבוצות, שהן התקבצויות של אנשים המושכים אל
כיוונים שונים ללא גיבוש מכנה-משותף. לעשות מה בראש שלי בהתעלמות מהסביבה והקבוצה
– זה אינו חופש. זו קריזה אגואיסטית, הדוחפת אותי לכלוב מבודד.
יצירתיות היא חיונית להתגברות
על בעיות קיומיות. כשבונים קבוצה או מצטרפים לקבוצה קיימת כדאי לאזן בין שתי
נטיות. האחת היא ביטוי עצמי של רעיונות יצירתיים; כשאני מגזים, אני מנסה להשתיק
אחרים כדי לקדם את הרעיונות שלי. אפשר לפתח נטייה לקבל ולהסכים עם רעיון טוב
שהוצע, גם אם הוא לא יצא מהפה שלי. אין זה אומר שצריך לשמור על פרופיל נמוך ולא
לבטא את הרעיונות, ההרגשות, והחששות שלי. בדרך לפגישה, כדאי להיזכר במה שמחבר
אותנו כקבוצה ולשים בצד את מה שמפריד. לפתח גישה של לשמוע לא פחות מאשר להשמיע. אם
מישהו אמר כבר את הרעיון שלי, אני לא אחזור עליו. אנסה להימנע מהערות ציניות
שיכולות להרוג רעיונות מופלאים. אני הולך לא כדי להשפיע על אחרים, אלא כדי לבנות
יחד עם הקבוצה את הרעיונות שיתאימו לנו.
המוני זה לא אני
נבחן שתי סוגי הפגנות:
1. הפגנת המונים בסגנון "העם עם הגולן", עם כל מה
שמסביב: תחושת ה"ביחד", כולם עם קו אחד, מתרחשת במקום סימבולי – כיכר
רבין. נוכחות ערה של חברי-כנסת שבאים להפגין ולנאום. לוגיסטיקה טובה המרוכזת בידי
אנשים הנחשבים מקצועיים.
2. חסימות בסיאטל: מגוון ארגונים ויחידים, הפגנה פחות ריכוזית.
מכילה גרעין של התפרצות ספונטנית. לא תחת ארגון אחד או תחת מסר אחד – אלא התבססות
על קבוצות שונות: מאיכרים צרפתים מאירופה, וקבוצות גדולות מארה"ב; פעילי ימין
אמריקאים לצד שוחרי איכות-סביבה וכו'.
הפגנות המונים מהסוג הראשון
פועלות (בדרך-כלל) מול נושא, שאותו התקשורת שומרת בסדר-היום הציבורי. כך מתאפשר
גיוס המוני בקלות יחסית – אך יש להגביל את ההפגנה לשימוש בסיסמאות פשוטות, כדי
להביע דעות נחרצות. השינוי, שהפגנות אלה יכולות לחולל, הוא לטובת דעתה של מפלגה זו
או אחרת. היחס של הממסד/תקשורת יותר רציני לגבי הפגנות מסוג זה, כיוון שיש בהן
אנשים מוכרים מהממסד. ההתייחסות להפגנה השנייה הייתה פחות רצינית; כאילו מדובר
בכמה "מטורפים", אנרכיסטים שאין לתת להם התייחסות הולמת. חסרון בולט
בהפגנת ההמונים הוא העדריות. אנשים לא מכירים זה את זה. גם אם חשים התרוממות-רוח,
זוהי חוויה רגעית אך לא חוויה מחנכת. המסרים מוכנים ומודפסים מראש. יש נתק משמעותי
בין המארגנים לבין המשתתפים, שברובם אינם שותפים לעיצוב המסרים. רק מספר מצומצם של
רעיונות בא לידי ביטוי. יש אנשים המגיעים – למרות חיבור חלש לרעיונות או לאידיאולוגיה
– רק כדי לראות הופעות, או כי סחפו אותם )כדי שייראה כי יש הרבה אנשים(. "העם
עם הגולן" זו הפגנה חוקית העומדת בתפיסה הממסדית של מחאה. האם ניתן לארגן הפגנה כזו ללא היתר רשמי או ללא
העלמת-עיין ממסדית?
ההפגנות בסיאטל מדגישות את
היתרונות של פעילות לא-היררכית, הבנויה על תיאום ולא על הכתבה. מבנה ארגוני זה
נותן מרחב לאי-ציות אזרחי המוני. אין גוף גדול או הנהגה מרכזית, שצריכה לתת
דו"ח לממסד, אלא מספר לא ידוע של קבוצות וארגונים, היכולים לעשות מספר פעולות
בו-זמנית. זו לא הפגנה אחת בודדת, אלא אירוע שלם המורכב מאוסף של הפגנות. בסוג כזה
של הפגנה, ניתן מקום לכל אחד או לכל ארגון להביע ולבטא את מה שהוא מרגיש ואת
הרעיון שבו הוא מאמין. גם אם יש חילוקי-דעות – כל קבוצה יכולה להתבטא בשם עצמה תוך
יצירת שיתוף, סביב בעיות משותפות לקבוצות השונות.
שינוי אמיתי הוא בחתירה תחת
התרבות המבודדת, למען בנייה-מחדש של יכולתנו לעבוד יחד. המון משולהב או מוסת הוא
אידיאלי לתנועות פאשיסטיות, לצבא, או לתנועה כוחנית. כדי לפעול במודעות, אנשים
רוצים להכיר ולהחליף מידע ולבנות קשרים. לא רק להתארגן להפגנה של מחר. סולידריות
לא נרקמת, באופן אוטומטי, בין אנשים המגיעים להפגנה. היא נרקמת בין אנשים היוצרים
יחד לא רק את השלטים ואת חומרי-ההסברה – אלא גם את החזון שהם רוצים להגשים. הקבוצה
היא השינוי.
התמודדות עם היררכיה
קבוצות שקידמו מאבקים ארוכי
טווח (כמו המאבקים נגד כבישים באנגליה) נמנעו במכוון מיצירת מבנים פורמאליים
והיררכיים כמו וועדות, מנהיגים, ובעלי-תפקיד מוגדרים. ניתן למוטט מבנה היררכי,
על-ידי רדיפת מנהיגיו והפלתם. תפקוד של מבנה לא-היררכי דורש עבודה סבלנית
וסובלנית. כדאי לייצב מבנה המזמין כל אדם להיות שותף ולתרום לפי יכולתו לפעילות.
האנשים יכולים לגוון את אופי המעורבות שלהם לפי כשרונותיהם האישיים, האנרגיה
והזמן. הפעילים עצמם יהיו יותר שמחים בעבודתם. לעיתים מתפתחת היררכיה לא-רשמית,
בהסתמך על ניסיון או אישיות דומיננטית של חלק מהמשתתפים. נסו למזער זאת – ולוודא
שההיררכיה לא מתבססת. יכולות לסייע בכך דרכי קבלת-החלטות שיתופית )כמו אלה שיתוארו
בפרק הבא(.
בין הארגונים שמבוססים על מבנה
היררכי, ישנם ארגונים לא-ממשלתיים ומפלגות. יחידים הפועלים "תחת"
ארגונים אלה חייבים לזכות בתמיכת הארגון, כדי לקבל ממשאביו – או לפעול כיחידים
בשולי הארגון. הפעילים מתחלקים בין אלו הפועלים בדרך הארגונית תוך ציות כלפי
המנהיגים/המנהלים (ולפעמים, עם קבלת שכר מהם) – ואחרים הנמצאים בשולי הארגון
מתפשרים על יצירתיות, מעורבות בקבלת החלטות, ושיתוף באמצעים של הארגון. התארגנות
של קבוצה לגיוס המונים – ולא חשוב עד כמה יהיו תפיסותיה רדיקאליות – אינה מערערת
את הבסיס המאפשר את ההרס החברתי: ההמון, וההשפעה המתמדת על אמצעי החשיבה שלו;
עיצוב תפיסת האדם כבורג שחייו נעים במסלול מוגדר.
איך להתחיל קבוצה מכלום?
"מאבקים
ארוכי-טווח החלו פעמים רבות מקבוצה של מעט אנשים אשר רצו לבנות התנגדות פעילה.
הנה מספר רעיונות להתחלה.
כדאי לשאול גופים המתעסקים
בתחום, האם הנושא שמדאיג אותנו מדאיג גם אותם. ואפילו אם לא – הרי ייתכן כי
בארגונים אלה יהיו פעילים הגרים באיזור מגורי, אשר ירצו להצטרף. לכתוב מכתבים למקומונים
האזוריים, עם תיאור הבעיה והצעה להתארגנות. בדוק את התגובות המגיעות. כדאי גם
להפיץ עיתון/כרוז בקהילה, המתאר את הבעיה ומתייחס לצורך בהתארגנות. בהמשך,
עיתון/כרוז כזה יכול גם ללוות את המאבק שהולך ונבנה.
אם אתה מרגיש שיצרת קשר עם
מספיק אנשים, סביר כי הגיעה העת להתחיל ולהניע את העניין. קומץ אנשים בעלי עניין
הוא מספיק בהחלט; יש יתרון, להתחיל ולעבוד בקבוצה קטנה. לארגן את הפגישה הראשונה.
אפשר לקיים אותה באולם במרכז הקהילתי או בביתו של אחד מהמצטרפים. ודאו שהתאריך
והמקום מתאימים לחלק ניכר מהמתעניינים. ארגנו כיבוד קל. פרסמי במקומות אוהדים )כמו
בית-הקפה השכונתי( שמוקמת קבוצה כדי להתנגד לפרויקט, וציינו הזמן והמיקום של
הפגישה הראשונה. אל תזמין את העיתונות.
הפגישה הראשונה אמורה להיות
פתוחה, כוללת, מעוררת. אפשר להתחיל בהיכרות
הדדית, כולל שחרור התסכול כלפי העניין שמעורר את התנגדותנו המשותפת. אם מגיעים
הרבה אנשים, כדאי להתפצל לקבוצות של כחמישה אנשים. הישארו עירניים לכך שאנשים
דומיננטיים אינם משתלטים על הפגישה. המאבק והאנשים המעורבים בו יצמחו ויתפתחו – אם
אנשים מחליטים לכבד זה את זה כשווים, תוך עידודה של מעורבות פעילה מכולם בקבלת
החלטות ובפעולה. מטרת הפגישה הראשונה יכולה להיות בחירת שם הקבוצה. לאחר ייסוד
הקבוצה יש לדאוג לכמה עניינים בסיסיים שבלעדיהם הקבוצה אינה קיימת באופן מעשי.
כספים,
גזבר, וחשבון בנק
כדי
לאפשר זרימת תרומות – כמו גם כדי למנוע מהחברים את המחוייבות לפתוח את ארנקיהם בכל
פגישה – חיוני לפתוח חשבון-בנק לקבוצה. עדיף, אם חלופה זו זמינה, לפתוח את החשבון
אצל קרן התומכת בקהילה. שני אנשים שניתן לסמוך עליהם, ושאינם שקועים בחובות, יהיו
מורשי-החתימה של החשבון. אחד מהם אמור ליטול על עצמו את תפקיד הגזבר. תפקיד זה מתאים
לאדם עם מיומנות או גישה לניהול חשבונות, שיש לו זמן להקדיש, ושקל להגיע אליו.
מורשי-החתימה יהיו היחידים ששמם קשור ישירות למאבק, ולכן כדאי שיהיו אלה אנשים אשר
אינם מעורבים ישירות בפעולה ישירה העלולה להסתיים במעצר.
לגזבר צריכים להיות המנדט והיכולת להעביר בקשות-לכספים אל
הפגישה הקבוצתית; אין ללחוץ עליו לשחרר כספים לפי דרישה מיידית. הגזבר צריך לשמור
על רישום אמין של הכנסות והוצאות, כבר מתחילת הדרך, באופן שיוכל לתת דין-וחשבון
לחברים בקבוצה. עם זאת אין לשמור רישומים בעיתיים או קבלות העלולות להפליל את
המאבק".