פעילות מקומית
(מתוך הספר "התעוררות לפעולה ישירה"
מאת רוני ערמון)
במקום שאני חי בו, בשכונה שלי, בחיים שלי, אני יכול לראות
מול העיניים את תוצאותיה של מדיניות הדיכוי. לא צריך להגיע לדרום כדי לפגוש
מובטלים, או להשקיף על ים-המלח כדי לצפות באסון אקולוגי. בעיות רבות ומציקות
מוצאות את ביטויין ליד הבית. על אף זאת היה לי קל להתחבר למאבק "ארצי"
נגד כביש חוצה-ישראל – יותר מאשר למאבקים מקומיים, נגד זיהום האוויר ולמען שטחים
ירוקים לתושבים. תפיסת מאבק שמקדמים אותה ארגונים הפועלים ברמה ארצית, מתאימה
לתפיסה הלאומית שלפיה טובת המדינה קודמת לטובת הקהילה והאזרח )גם כשעושים רעש גדול
מזכויות הפרט – בתכלס, מה שנשמר הן זכויות-הקנין של העשירים וזכויות-האזרח של
המבוססים(. אני מציע שנלך בתפיסה של קהילה, וניתן עדיפות לפעילות מקומית.
הארגונים שרואים את עצמם ארגונים ארציים, מכוונים ליצירת
"קואליציות רחבות" המייצגות בסופו-של-דבר רק את קומץ מנהיגי הארגונים.
ראיתי זאת ב"קואליציה לבחינה מחדש של כביש חוצה-ישראל" שהייתי שותף
לפעילותה. הקואליציה איגדה לכאורה עשרות ארגונים – אבל בפועל, לא יצרה גיוס עממי
משמעותי. גם פעילים שהגיעו מתוך היישובים שנפגעו ישירות מהכביש, נסחפו לפעול
ב"מטה המאבק". הם לא קיבלו השראה וכלים להמשיך ולפעול ביישוב המייאש
שלהם.
הספקות שעולים בכל פעילות מקומית שמתחילה בקטן ובצנעה,
משקפים את התלות של פעילים רבים בפוליטיקת ההמונים. אנחנו רוצים לראות את עצמנו על
מסך המהפכה. כדי שייוצר המסך התקשורתי הזה, צריך "שייראה כאילו יש הרבה
אנשים". ככל שהולכת ומופנמת ראייתנו כחלק מהמון, חשים הפעילים שאי-אפשר
בלעדיו. אם לא נלך לפגישות ולהפגנות – תמשיכו להתייחס אלינו ואל דיעותנו? מי ייקח
אותי ברצינות, אם לא אצטרף לשורות? עם הזמן אתה הופך לצופה, לחפץ. העלו את
הפוליטיקה שלך על הבמה, להצגה מרשימה והמונית – והמהפיכה
החברתית שלך היא ישיבה בקהל הצופים או מצעד בתוך ההמון. אשליית האחדות של הקהל
עומדת בסתירה למציאות – אך מחפה, ולו לזמן קצר, על הפיצול השולט בחיי היומיום
שלנו. בפיצול זה יש הפרדה מלאכותית בין פעילותנו לבין "מה שאנחנו עושים
בחיים". זאת, אף שהפעילות נובעת ממקום עמוק – הרגשת אי-צדק חברתי או קיומי.
לעומת זאת, "מה שאנחנו עושים בחיים": עבודה קשה מידי, אבטלה, לימודים
מתישים, צריכה עודפת של בילויים ומוצרים, וכל מה שגדלנו לתוכו, מסייע לנו לברוח
מהחיים ומהתחושות הפנימיות.
מתן
עדיפות לפעילות מקומית, מאפשר לאחד את הפעילות עם חיי היומיום. אני פועל מתוך מה
שמציק לי ופוגע בי, בקהילה שאני חי בה, תוך שיתוף פעולה עם קהילות אחרות. מודעות
זו נובעת מדחיית החוקים של התנהגות ההמון. בפעילות מקומית אני יכול לעבור ממאבק
למען עצירה של פרויקט הרסני עתידי – לשינוי המציאות עכשיו, ליד הבית; ולעשות את
שני הדברים יחד. עם זאת, ההתכנסות לפרוייקט מקומי צריכה להיות קשורה לתהליכים
חברתיים קולקטיביים. מאבק להנהגת חוגים חינם בבית-הספר השכונתי יקבל יותר כוח, אם
ישתלב במאבק במגמה להפריט את החינוך. פעולה מקומית יכולה להתבצע בתיאום עם פעולות
מקומיות במקומות נוספים וליצור יחד אפקט משמעותי יותר מכל פעולה בנפרד. פעילות
בקבוצה או בקומונה מנותקת יכולה לתרום לתחושתם הטובה של משתתפיה – אבל בלא מעורבות
בקהילה, נמנעת האפשרות להניע שינוי חברתי עמוק. שינוי זה הוא כאשר חברי הקהילה
עצמם לוקחים אחריות על חייהם.
קבוצות
מקומיות שונות מתחילות לפעול בגלל בעיות בקהילה: כביש חדש העתיד לחצות את השכונה,
הידרדרות המתנ"ס או בית-הספר המקומי, גלישת ביוב בלתי-מטופל. עם זאת, הצלחתן
של קבוצות מקומיות תלויה בהבנתן את התהליכים המאפשרים את הבעיות המקומיות. כביש
המסילה, שתוכנן כדי לחצות את שכונת נווה צדק בתל אביב )למשל(, הוא כביש כל-כך
מיותר עד שלא קם מומחה תחבורה אשר ירשה לעצמו את הפאדיחה של הצדקת הפרוייקט. מידע
שהגיע מהתושבים ומהעיתונות מצביע כי הסיבה העיקרית לסלילת הכביש היא בנייתו
המתוכננת של מגדל נחושתן. זהו רב-קומות חריג ביותר, שהותר לבנותו חרף התנגדות
התושבים. רבי-קומות נוספים תוכננו להיבנות בשטח מנשיה הסמוך לחוף הים. אי-אפשר
לבנות מגדלים, בלי נתיבי תחבורה הולמים. הבעיה ניתנת לפיתרון באמצעות סלילת קו
רכבת קלה. קיים תכנון קו כזה באזור – אלא שלמישהו בוער לבנות כביש, דווקא במקום
שבו אמורה לעבור הרכבת. התנגדויות ומחאה פעילה של תושבים מהמקום הצליחו לחשוף את
האיוולת שבפרוייקט, ולהביך מספיק את פקידי העיריה כדי שיכריזו על עיכובו. פעילים
שעימם דיברתי תיארו בפשטות את הקשר בין הפקידים ובין ברוני הנדל"ן, ואת
הבעיות שיגרום הכביש: זיהום-אוויר חונק, הרס אופי השכונה. המאבק החל בפעולה ישירה.
התושבים, בעידוד קומץ פעילים מקומיים, הקימו גינה על השטח שבו תוכנן הכביש. השלבים
הבאים היו בשיכנועם של מקבלי-ההחלטות. לדעתי, הייתה זו הפעולה הישירה שעוררה את
התושבים. התמקדות בפעילות רשמית בכל מיני וועדות, גוזלת מאיתנו אנרגיה הנדרשת כדי
להבעיר את השטח )או להפוך אותו לירוק(. כשהאנשים מוכנים למאבק, הם כבר יעמידו את
פקידי הממסד במקומם. אנחנו באים כדי לעורר את האנשים לפעול יחד, לא כדי לפעול
במקומם. בהקשר זה, הוזכר הרעיון הלא-גאוני של מרד ארנונה: הימנעות מתשלום מיסים
למען כבישים, והעברת הכסף אל קרן למען גינות. התארגנות כזאת מחייבת סולידריות
ועמידה בלחצים. מגוון רעיונות יצירתיים שניתן ליישם, יכולים לעלות בקבוצה מקומית
מגובשת.
להקמת
קבוצת פעילות מקומית יש חשיבות לטווח ארוך. בדרך-כלל מתארגנים כדי להתמודד עם צרה
שנחתה עלינו. הנטייה לכיבוי מהיר של שריפות עלולה לבוא במקום פעילות להעצמה
שכונתית. נטייה לפעול בשביל אחרים, במקום עם האנשים. כשאין קהילה, ואנחנו מבודדים
– אפשר להנחית עלינו כל דבר. אם נשקיע בעבודה לעומק, אולי לא נשיג במהירות חשיפה
בתקשורת ותגובות מראש העיר. אבל אם נפתח את הלב והראש לאנשים שסביבנו, לא נישאר
לבד בהמשך הדרך. יהיו איתנו אנשים לא רק להתנגדות, אלא גם להגשמת חזון קהילתי
משותף.
אחדות?
האחדות
היא המיתוס של החברה הישראלית. "מאוחדים אנו עומדים מול הערבים הרעים".
שקר האחדות יוצר נסיונות חסרי תוחלת לגשר באופן שטחי בין גישות מנוגדות.
"אנחנו חושבים הפוך אבל כולנו יהודים" וכאלה. כשהגשרים מתמוטטים, נוצרים
מחנות מלאכותיים כמו חילונים מול חרדים ויהודים מול ערבים. הזהויות שגדלנו עליהן,
או אלה שהתרבות הדומיננטית מנתבת אותנו אליהן, הן חסם בפני יצירת זהות עצמאית
והכירות אינטימית עם עצמנו.
פסטיבלי
האחדות סטייל 'שנטיפי' ו'בומבמלה' נותנים לחברה שטופת הטינה רגעים של כאילו אחדות.
יאפי שנוהג ברכב 4*4 על הטבע והחמצן, רוחני מקצועי ממערה בגליל, ואם חד-הורית
שקרעה את עצמה כדי להשיג כסף שיממן את הכרטיס והאוכל, נכנסים יחד לכיפת האחים. לא
יעזור לאף אחד. מסורת בת עשרות שנים של ציונות, שני עשורים של תרבות צריכה מטורפת,
וחינוך מתמיד לצבא ולאלימות ולמלחמה – שתלו וטיפחו ניכור עמוק. לא ניתן לגשר על זה
באיפור צבעוני, בחיבוק בשקל ובפרחים באוויר. חיבור חזק ולטווח ארוך יושג בין אנשים
שיש להם חיבור של קיום ותלות הדדית, שחולקים סביבה ושחולקים בעיות משותפות
ושיכולים לעבוד יחד על הפתרונות. פעילות מקומית מדגישה ערכים של שיתוף ואחדות בין
מי שבאמת יכולים ליישם אחדות ושיתוף בחיי היומיום. מה זה חשוב אם השכן
"חרדי", "ערבי", "תאילנדי", או "חילוני"?
כדאי
לוותר על הניסיונות "להתאחד" עם עם-ישראל )פיקציה( – וליצור קשרים עם אנשים הגרים לידינו.
הסביבה הקרובה, הקהילה המקומית – התארגנות בקבוצה עם אנשים בעלי צרכים דומים.
להוציא את המדינה והלאומיות מהראש. מרכזים ארציים מנסים לנהל לנו את החיים, על ידי
קביעה ואכיפה של מדיניות – שאף אחד לא שאל את דעותנו עליה. חבל, אם הלאומיות תכתיב
לנו את סדר היום בפעילות לשינוי. חיבור מקומי בין אנשים ומאבקיהם יכול להתרחב,
כשקהילות נוספות משתפות פעולה ולומדות זו מנסיונה של זו.
חלום
האחדות מבוסס על ההנחה שכל אחד הוא יחידה, שהאחדות היא הכפלה של היחידה הזו ברבות
כמוה. אחדות – הדורשת שכל הקבוצות והיחידים יעמדו תחת אותו שלט באותה הפגנה,
ובאותה פעילות – מדכאת מגוון אמיתי. קבוצות שונות יכולות להיפגש באותה מחאה,
מסיבות שונות. מיגוון קבוצות מאפשר מיגוון של צורות פעולה: קבוצה אחת מארגנת את
ההפגנה מחוץ למשרד, קבוצה אחרת אחראית על חלוקת חומרי-הסברה ועל תליית פוסטרים,
וקבוצת כלבי התחש חודרת לתוך הכינוס ומצביעה על המושחתים. לעומת אחדות של מיגוון –
אנו רואים בדרך-כלל אחדות מלאכותית במחאה משעממת, כמו זו שבה עמדתי מול הכניסה
לכנס קיסריה השנתי 1002. נציגים מכעשרה ארגונים וקבוצות הגיעו לאותו מקום, פחות או
יותר באותה שעה. הם נשמעו להוראות של אותו שוטר, שהעמיד אותם במרחק מספיק מהמלון
כדי שלא "יטרידו" את באי הכינוס האליטיסטים. האחדות כל כך הגבילה – שגם
הניסיון להתקרב למלון נעשה באופן מגושם ומרוכז. ההתקרבות למלון משכה החוצה את
צוותי הטלוויזיה המשועשעים. הארגונים קיבלו חשיפה – אבל נותרו עם השפעה מינימלית
על סדר-היום של הכינוס.
קבוצה
הפועלת באופן עצמאי נתונה לעיתים ללחצים מצד קבוצות אחרות, להצטרף אליהן ולתמוך
בהן. ההרס החברתי הוא כה עמוק, עד כי תמיד יש קבוצות המצויות במשבר ונתונות
לגזירות התורניות של הממשלה: אימהות חד-הוריות, מובטלים, שומרי איכות-הסביבה ומה
לא. הקפיצה מהפגנה להפגנה אינה נושאת בהכרח פירות חיוביים: כל קפיצה לסיוע לוקחת
אנרגיה יצירתית מהקבוצה. כדאי שהחברים בקבוצה יקדישו מעצמם לבניית האג'נדה וסדר
העדיפויות שלה – ואז לראות האם הקריאה להפגין שקיבלו תואמת אותה ומאפשרת את
פעילותה.
יש
דרכים רבות לפגוע בעצמאותה של קבוצה. הקריאה לאחדות היא אחת מהן. חשוב לבחון,
בעיין ביקורתית, את משמעותן של הפעולות ההמוניות ואת האפקטיביות שלהן. מאחר
שהקולקטיב אינו מתארגן כחלק מההמון, הוא אינו צריך להסתמך על ההמון כדי לפעול.
"האם הקבוצה מתחלקת למספר קבוצות, או מספר קבוצות מתאחדות לאחת"? שתי
תפיסות עולם: האחת מאמינה במאבק מתמשך; השנייה – באחידות.
קולקטיב
קורא לשיתוף-פעולה ולאחדות כאשר הקבוצות השונות חושבות שיש צורך בכך – ותוך
הימנעות מהיסחפות אחרי קולותיהם הדומיננטיים של קומץ אנשים בעלי השפעה.
יש
יתרונות ארגוניים לפעילות מתוך המקום שבו אנו חיים. כדי לבנות פעילות פורה – חשוב
המפגש האנושי והקשר האישי. השיח האנושי אינו רק מילים; הוא המפגש הממשי בין אנשים
בעלי דעות שונות ורעיונות מגוונים. הקירבה הפיזית מקלה על מפגשים תכופים, אם אלה
מפגשים של הקבוצה, ואם אלה מפגשים אקראיים בין הפגישות. הפעילות המקומית שלנו
מציבה אותנו כחלק מהאנשים שלמענם אנו פועלים ובמקום אחד עימם. איננו באים מבחוץ אל
קהילה נפגעת – אלא מבפנים, כחלק ממנה. אנו יכולים לתפוס לאורך זמן בעיות וחיכוכים,
שאורח לרגע אינו יכול לתפוס.
מאבק
מתוך הקהילה חייב להיות קשוב לצרכים של האנשים, ולהתמקד בהשלכות המקומיות. פירות
המאבק שנקדם, או גן העצים שניטע, ישפיעו באופן ישיר על חיי האנשים שסביבנו. הם
ייראו לעיין ולחושים האחרים בדרך לעבודה ולבית-הספר. לכן מאבקים אלה יכולים להכניס
אנשים באופן ישיר למעורבות בהשפעה על חייהם. מתוך קבוצת מאבק יכולה לצמוח קבוצה
קהילתית בולמת – אך גם בונה.
האם
עלי לחיות בפשרה בין הערכים שלי לבין הערכים של שכני? להיפך. את הערכים הללו,
פעילים בעלי חזון שצברו ניסיון יכולים להכניס לתוך מאבקים מקומיים; למנוע
מוועד-השכונה את ההיבלעות בתוך המבנה העירוני הממוסד; לעורר, כדי לשמור על העירנות
של הקבוצה. לא לאפשר למנהיגים המקומיים להתפשר עם הקבלנים, בוודאי שללא תיאום עם
התושבים. אם נחפש, נמצא גם בין שכנינו שותפים לרעיונות שלנו. יותר קל למצוא את
השותפים, בקרב אנשים שאנו מזהים כדומים לנו במעמד ובגישה למידע. אבל כשנפתח רגישות
והקשבה – נוכל למצוא בכל מקום אנשים שנמאס להם, שרוצים להתנגד ולחפש שינוי.
הפעילות
המקומית דוחקת אותי לשאול איפה הבית שלי. מדוע אני נאבק על כביש מרוחק, ומאפשר את
כריתת העצים ליד הבית? אני חי בתרבות שכל הזמן אומרת לי: "זוז, אל תישאר;
ממילא, שום דבר לא שווה את המאמץ. לא מוצא חן בעיניך? תהגר למקום אחר." חלק
מהמסע לשינוי הוא הכרה בחשיבות המקום ולהכות שורש בקהילה. אני תושב ולא נווד; אני
נוטע את העץ בחצר. גם אם לא אני אוכל מהפירות שלו, גם אם אני אמשיך הלאה. הפעילות
המקומית השורשית שלי יכולה להיקלט, ולטמון זרע לשינוי.
השינוי
אינו מקומי בלבד. ככל שהשינוי יותר עמוק בליבם ובמעשיהם של אנשים הלוקחים אחריות
ישירה לחייהם, כך הוא יוכל להתפשט לקהילות מרוחקות. איני אומר כי אל לנו לעסוק
בהתנגדויות לפרוייקטים כמו כביש חוצה-ישראל. אולם לעבוד עם הקהילות הנפגעות – זה
להיות שם יחד עימן, בפגישות ובפעולה הישירה, יותר מאשר עם החבר'ה המוכרים לי מסביב
למדורה; זה לזהות את עצמנו עם התושבים המקומיים, ולהיות שותף למאבק שחשובות לו גם
ההצלחות המקומיות. במאבק נגד כביש חוצה-ישראל, נבנה קשר שטחי עם תושבים הגרים
לאורך התוואי: יום אחד בראש-העין, יום שני ברמות-מנשה, יום שלישי בטייבה. מטה
המאבק, כפי שנוצר, הנציח את המבנה הריכוזי של המאבק מתחילתו. כדי לבנות מאבק
דמוקרטי ומעוגן בקהילות השונות, כדאי לפעילים לפעול במקום שבו חשוב להם להיות.
המבנה הריכוזי המוביל נתפס לעיתים כהכרחי לקבלת החלטות מהירה, "כי המצב
דוחק". אבל, בלי לשים לב אנו ממשיכים עם אותם מנהיגים ועם אותן דרכי קבלת
החלטות במשך שנים ארוכות. השינוי הדוחק ביותר הוא לכיוון לקיחת אחריות אישית על
האופן שבו אני פועל ועל הקהילה שבה אני יוצא למאבק.