איומים
מצד קהל עוין – מקרים שהיו
ההלכה המרכזית של בית-המשפט העליון
בעניין זה ניתנה על רקע הפגנה של תנועת השלום בסמוך לאחר שמפגין שלום עכשיו, אמיל
גרינצווייג, נרצח על-ידי פעיל ימין. המשטרה ביקשה למנוע את ההפגנה, אך בית-המשפט
קבע שתפקיד המשטרה לאפשר את ההפגנה ולהגן על המפגינים. החלטה דומה התקבלה במקרה
שבו המשטרה ביקשה למנוע תהלוכה של מרצ בכביש בר-אילן מחשש לאלימות.
בשנת 1990 קיימו פעילים לזכויות
בעלי-חיים הפגנות תדירות מול מתקן כליאה לדולפינים ("דולפינריום")
בתל-אביב. עובדי המקום תקפו את המפגינים כעניין שבשגרה, והמשטרה סירבה לשלוח
שוטרים להגנת המפגינים בטענה שהמשמרות לא תואמו אתה מראש. בעקבות התערבות האגודה
לזכויות האזרח התקבל נוהל המחייב להקצות הגנה למפגינים: "למשטרת ישראל ידועה
וברורה חובתה להקצות כוח אדם ואמצעים על מנת להבטיח את חופש הביטוי של המפגינים
ואת ביטחונם האישי. אין, כמובן, כל הבדל לעניין זה בין מפגינים על-פי רשיון מאת
מפקד המחוז לבין מפגינים במשמרת מחאה"
ביום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל
הגיעו לכיכר רבין מספר אנשים עם דגלי פלסטין ושלטים פרובוקטיבים בנוסח "יום
הכיבוש והדיכוי, יום הלאום והכוחניות, יום השעבוד". אחד מהם הועמד לדין על
התנהגות העלולה לגרום להפרת השלום. בית-המשפט זיכה את הנאשם, וקבע שהבעת דעה בצורה
בוטה, מקוממת ומרגיזה אינה יכולה כשלעצמה להוביל למסקנה שיש חשש להפרת שלום
הציבור.