|
התקווה להיות עם חופשי בארצנו - סיסמת המחאה של העם שי
דוידוביץ, 16.3.2011 ראשי
פרקים 1.
הקדמה: על יצירתיות כביטוי
אינדיוידואליסטי חופשי, ומהותו של שיר לאומי מוצלח 2.
רקע היסטורי: מאפייני צמיחת
התקווה להיות עם חופשי בארצנו, ודיכוי השאיפה לחופש לאומי על ידי האימפריות 3.
משורר רודף חופש
אינדיווידואליסט מלידה: אימבר בכבלי המשפחה והסביבה החסידית 4.
המשורר בורח מהעיירה לעיר
הגדולה, ומוצא עצמו בכבלי הקיסר האוסטרי 5.
המשורר בורח לערים וארצות
אחרות, ומוצא עצמו בכבלי המלך הבריטי 6.
המשורר בורח למושבות ארץ
ישראל, ומוצא עצמו ואת עמו בכבלי הברון היהודי 7.
התקווה של העם בארץ ישראל: "התקווה" כסיסמת ההפגנה של העם בדרישה
להיות עם חופשי מכבלי הממסד הרוטשילדי 8.
רוטשילד לא רוצה עוד נפתלי
הרץ אימברים: תפקידם של מערכת החינוך, ההשכלה והשפה בדיכוי הדרישה לחופש 9.
התקווה של העם בגולה: "התקווה" כסיסמת ההפגנה של העם מול ממסד
התנועה הציונית, בדרישה לקבלת ציון ולא אוגנדה 10.
התקווה בעולם: המשורר הנודד ממשיך לנדוד ברחבי העולם, וקושר את המאבקים ברחבי העולם
וההיסטוריה לכלל מאבק אחד של התקווה של כולנו, בני האדם, לחופש (משלטון ההון)
בארצנו 11.
איך משתיקים משורר לאומי?
ניסיונות הממסד הפוליטי-אקדמי היהודי להשתקת והשכחת ההמנון והמסר של אימבר והעם
- התקווה להיות עם חופשי בארצנו 12.
סיכום 13.
מקורות והערות 1.
הקדמה: על יצירתיות ושירה כביטוי אינדיוידואליסטי חופשי,
ומהותו של שיר לאומי מוצלח "אני
מביא עמי את רוח האהבה והיין, את רוח האלילות... אכן, נושאי הוא ציון. אני הנני
אינדיוידואליסט... ורוצה אני שעמי יהיה אינדיוידואליסטי אף הוא. רוצה אני שבני
עמי יהיו בקנאות הם עצמם, ועל כן הנני ציוני." (נפתלי הרץ אימבר)(1) המנון לאומי מוצלח הוא למעשה יצירה שמצליחה לבטא באופן מוצלח את המהות של מה שהעם, או לפחות רובו המוחלט, מרגיש, חושב, רוצה, מקווה. הפיכת שיר להמנון לאומי הוא סיפור הצלחה של שיר ושל יוצרו. מהות היצירה המקורית היא הבעה עצמית – ניסיון של היוצר להביע באופן מוצלח מסר - רגש או רעיון – לאנשים אחרים. האמן היוצר יצירה ספרותית, לירית, מוזיקאית, הגות, ציור, פסל או אחרת - נאבק להוציא מתוך עצמו את המסר, הרגש, הרעיון שלו, בצורתם המושלמת. הוא נכנס לתוך עצמו, פנימה, ומוציא מתוכו את מי שהוא הוא עצמו, כאדם, אינדיוידואל. היצירתיות היא תהליך של ביטוי אישי, מקורי ויחיד במינו, אינדיוידאוליסטי. לככן, פגיעה בחופש הביטוי וההבעה האישית של הרעיונות והרגשות האישיים, ביטול האינדיוידואל, הוא אויבה של היצירתיות. בחברה שנשלטת מלמעלה על ידי בעלי כוח, הכובלים ועושקים את העם ומשתמשים בו ככלי לצבירת רווחים אישיים, ומשתמשים בכוחם כדי לדכא את דרישת העם לחופש, היוצרים והיצירות שמתאפשר להם לצמוח הם בדרך כלל אלה שמשרתים את האינטרסים של בעלי השררה. רוב רובם של היוצרים – המשוררים, ההוגים, ההיסטוריונים, הסופרים, האמנים, המנהיגים, וכו' - הם משוררי-חצר, יוצרים מטעם, הנדרשים להביע דבר מסוים ולא את מה שנובע באמת מתוך עצמם. בתמורה, הם זוכים לקידום, פרסום, וכסף. זוהי חברה של זיוף, ראווה וחיקוי, שמונעת יצירתיות אמיתית. אולם, גם בחברה כזו, פעם בכמה זמן, מצליחים, היוצר, והעם, תוך מאבק עיקש בניסיונות ההשתקה שלהם, לקדם ולהפיץ יצירה מוצלחת, המבטאת את רגשותיהם העמוקים ביותר, את כמיהתם לחופש בארצם. זהו סיפורם של המשוררים היוצרים – נפתלי הרץ אימבר, משוררים-אחים – מורדים שחברו אליו, כלל העם היהודי בארץ ישראל ובגלות, שחבר אליו, ושל היצירה - "התקווה". 2. רקע היסטורי: מאפייני צמיחת התקווה להיות עם חופשי בארצנו, ודיכוי
השאיפה לחופש לאומי על ידי האימפריות "המבקש
להבין את המשורר, חייב ללכת אל ארצו של המשורר" (גתה) נראה שהמקום והזמן הבולטים ביותר בתולדות תחילתה ודחיפתה של התנועה הציונית, הוא זמן ומקום הולדתו והתבגרותו של "בעל התקווה" נפתלי הרץ אימבר - אמצע המאה ה19 בגליציה שתחת הכיבוש האוסטרי. בגליציה היתה קהילה יהודית גדולה של מאות אלפי יהודים, שישבה בעיקר בערים. למקום ותקופה זו מספר מאפיינים עיקריים שהשפיעו על הרעיון הלאומי הציוני והתקווה להגשמתו: 1. המניע
הקיומי - מצוקת היהודים: הפגיעה ביהודים באיזורים רבים מחריפה והם נאלצים לברוח
ולחפש מקלט. זאת, עקב מצוקה כלכלית עקב מיתון, עליית מחירי המזון באירופה והטלת
מיסים כבדים על ידי השלטון הכובש; התגברות השלטון הריכוזי, טוטליטרי ואלים;
פעילות שלטונית של הפרד ומשול, הסתה של התושבים זה כנגד זה, למשל נגד היהודים;
חקיקת חוקים נגד היהודים, שמקשים על חייהם ומונעים מהם את האפשרות לעסוק בחקלאות
ומושכים אותם לעבר התעסקות במסחר, מעשיר בודדים מהם ומגביר את העוינות כלפי
היהודים; 2. המניע
הכלכלי: קיומם של מספר אנשי עסקים יהודים ברחבי העולם, שצברו הון, כוח פוליטי,
והתמחות בקולוניזציה - הקמת ישובי עובדים/עבדים/מהגרים, כוח עבודה זול, באדמות
כבושות או קנויות, ורואים בארץ ישראל אפשרות להקמת איזור סחר חופשי במיקום
אסטרטגי מבוקש ביותר - בחיבור שבין אסיה, אפריקה ואירופה - באמצעות הפליטים
היהודים. 3. המניע
האימפריאליסטי-פוליטי-כלכלי: האינטרס של מעצמות מתחרות, כמו בריטניה וצרפת,
להשתמש במהגרים יהודים כדי לכבוש את ארץ ישראל שבשליטת האימפריה העות'ומאנית,
מביא לתמיכה של מעצמות חזקות ברעיון הציוני. 4. עליית
הלאומנות באירופה: "אביב העמים" - גל של התקוממויות ומהפכות לאומיות
שמהותם התפתחות רגשות לאומיים ורצון להשתחרר מכיבוש של המעצמות, עקב התמרמרות
התושבים בגלל מצב כלכלי קשה, ושלטון עריצות טוטאליטרי, בייחוד באימפריה האוסטרית
בה הונהגה צנזורה וסתימת פיות. מ1849, תחת הקיסר החדש פרנץ יוזף, דיכאה הקיסרות
האוסטרית את ההתקוממויות הלאומניות ביד קשה, והנהיגה שיטת ממשל ריכוזית אף יותר.
התגברות הלך הרוח הלאומי באירופה השפיעה גם על היהודים, שהחלו להאמין יותר
באפשרות של השגת לאום משלהם. 5. התחזקות
תחושות דתיות בקרב היהודים: בסוף המאה ה18 ותחילת המאה ה19, עקב מצבם הקשה של
היהודים, התחזק והשתלט על הקהילה היהודית הלך הרוח החסידי, שהבטיח לאנשים את
חיזוק האמונה הדתית החזקה כדרך להיגאל, להינצל או לברוח מהמצב הקשה (בעולם הזה או
בעולם הבא). בחיי היומיום, הדרך העיקרית להוכיח אמונה חזקה ולהיגאל היתה לשלם
למנהיגים החסידים הצדיקים מס עבור פיקוח מיוחד על השחיטה הכשרה. מס זה הוא שמימן
את חצרות החסידים. התגברות התחושות הדתיות גרמו לחיזוק הקשר הרגשי לארץ ישראל,
התגברות האמונה בכוחה של הנפש להתגבר על קשיים, ואחידות של העם הנרדף תחת התרבות
היהודית-חסידית. 6. הקמת רשת
של פעילים יהודים – תנועת ההשכלה היהודית: כדי לשלוט בתושבים ובדרך החיים שלהם
כדי שתתאים לצרכיו, השלטון שואף לשלוט בתרבות - בערכים, האמונות, והדעות של
התושבים. ללא השליטה באלה, עלול השלטון לאבד את שליטתו באנשים, ובדרך החיים
שלהם. תרבות עצמאית ונבדלת, כמו התרבות היהודית הדתית, מעוררת בהדרגה יותר ויותר
התנכרות והתנגדות לשליטה הזרה בה. לכן, בגליציה השלטון האוסטרי ניסה להחליש את
כוחה של המנהיגות הדתית, ולגרום להתנצרות ולהתבוללות יהודים בתוך התרבות
האוסטרית - באמצעות שליטה במערכת החינוך, ובאמצעות "תנועת ההשכלה
היהודית": ה"משכילים" היו יוצרים יהודים שהשלטון תמך בהם
מכיוון שהיו משתפי פעולה, שדיכאו את התקוממות היהודים, תמכו בכובש האוסטרי
והיללו אותו, היללו גם את הכיבושים האימפריאליסטיים של האימפריה האוסטרית[1]
(2), ופעלו כדי לדכא התקוממויות נגד השלטון האוסטרי, תוך איום על היהודים
שמרידות יביאו להגברת האלימות והגזירות מצד השלטון, ולחרם כלכלי, ואילו שיתוף פעולה
כנוע עם השלטון ייטיב עם היהודים (6). המשכילים התיחסו באופן ביקורתי, לעגני
ועוין לאמונות והמנהגים הדתיים, פעלו נגד מנהיגים יהודים מרדנים, וקידמו את
רפורמות חובות החינוך הנוקשות של הקיסרות האוסטרית, שהוצגו כ"מודרניזציה של
החינוך", לפיהן על היהודים להתחנך בשפה הגרמנית ובהתאם לתרבות האוסטרית:
במקום ללמוד את מנהגי המסורת היהודית והכתובים היהודים - ללמוד את הספרות,
השירה, ההגות, הפילוסופיה, ההיסטוריה, המדע, לימודי המקצועות
"היצרניים" שהשלטון רצה שיילמדו (חקלאות, תעשיה, פקידות, רפואה,
משפטים וכו') - ובשפה הגרמנית, והמנהגים האירופאים ה"נאורים"
וה"מתקדמים" לפי ראות השלטון. תנועת ההשכלה
היהודית קידמה את רפורמות החינוך של הקיסרות האוסטרית, עזרה לקיסרות הכובשת לדכא
התמרדויות, והביאה להתבוללות והתנצרות של יהודים. הקיסרות האוסטרית העבירה
למשכילים (אנשי תנועת ההשכלה) כספים בעבור קידום המעמד והאינטרסים של השלטון
האוסטרי בתוך הקהילה היהודית ותקיפת המנהיגים הדתיים; וקידמה את מעמדם בקהילה,
למשל בכך שנתנה ליהודים זכויות רבות וביטלה איסורים, תוך נתינת הקרדיט למנהיגי
תנועת ההשכלה. תנועת ההשכלה פעלה באמצעות רשת של שליחים מטעמיה, שתולים גלויים
וסמויים, שהוכשרו ונשלחו לרחבי הקהילות היהודיות להפיץ את המסרים: הוגי דעות,
סופרים ומשוררים, רופאים ומדענים; היא כתבה ופרסמה כתבי עת, עיתונים וספרים;
הקימה אגודות; קידמה מועמדים לכהונות בעמדות ציבוריות בקהילה, מול מועמדים
דתיים; ועוד. (3) המותגים העיקריים שבהם השתמשה תנועת ההשכלה: קידמה (השכלה,
מודרניזציה, מדע, תרבות, ספרות, הגות), ובטחון (חלוצים, שומרים). כלומר,
המנהיגים, הוגי הדעות, המשוררים והסופרים המפורסמים, שחיו בגלות, שמתוכם צמחה
התנועה הציונית, היו, במהותם (ובהכללה), במידה רבה משת"פים של הממסד המדכא,
צנזורים ויחצנים-מטעם, משוררי-חצר שפעלו כדי לדכא את המחשבה החופשית והיצירתית
של היהודים, ואת ההתקוממות - הדרישה היהודית לעצמאות מחשבתית וקיומית, ולגרום
להתבוללות היהודים בקרב החברה הנוצרית. יחד עם זאת,
היותם כאלה, היה מה שאפשר להם לקדם את רעיון הציונות: השלטון האוסטרי אולי לא
קידם במרץ את הציונות, אך גם לא התנגד לכך שהיהודים שמבזבזים את זמנם בשינון
פסוקי תנ"ך וסחר בכפתורים, ולא מוכנים להתבולל לתרבות היצרנית של
עבודה-וקניה (4), שיסתלקו להם לארץ הקודש שלהם. וכך, אנשי תנועת ההשכלה היהודית,
היוו את הגרעין שפעל והפיץ את הרעיון הציוני, במסגרת פעילותו בשיבוח השלטון
והתרבות השלטת ודיכוי המחאה והיצירתיות היהודית. 3.
משורר רודף חופש
אינדיווידואליסט מלידה: אימבר בכבלי המשפחה והסביבה החסידית "מילדותו היה רגיל לשכב במיטה עד חצי היום, וגם אז לא בנקל
הוציאוהו ממנה, ובקושי רב הובל לחדר. לא אחת ולא שתים מוכרח היה העוזר לקחת אותו
אל החדר לוט בשמיכתו. אבל שם היה הוא תמיד 'התקיף', ואם, למשל, חסר היה את החשק
ללמוד, שוא היה עמל העוזר והמלמד גם יחד" (שמריהו אימבר על אחיו) (5) נפתלי הרץ
אימבר נולד בזלוצ'וב שבגליציה ב1856 לאב מוזג ולאם עקרת בית, בסביבה יהודית
חסידית. מגיל צעיר מאוד הוא רצה להיות משורר; (6) במאמרו "האומה והתקווה:
כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר", מתאר גיש עמית שנפתלי הרץ
אימבר היה סקרן מאוד, למד וחקר ללא הרף באופן עצמאי; אינטליגנטי עד גאון; כיצד
עוד כילד נלחם על החופש, הרצונות, האמונות והדעות שלו. הוא יישר קו עם בעלי
השררה רק כאשר זה תאם את רצונו, ולא עשה זאת כשזה לא טעם את רצונו ומצפונו
(תכונה שהביאה כנראה להיסטוריונים רבים לפרש את אימבר באופן טועה או מטעה
כ"בעל סתירות באופיו"). (5) (6) 4. המשורר בורח מהעיירה לעיר הגדולה, ומוצא עצמו בכבלי
הקיסר האוסטרי "לא
בחירות נולד האדם אלא בעבדות, ורק הכח להשתחרר ניתן לו, ולהשתמש בכח זה
הוא תפקידו עלי אדמות. מי שאינו רוצה להיות בן חורין בודאי נשאר בעבדותו." (יצחק ברויאר) כשהיה בן 19,
אימבר נפתר מכבלי אב המשפחה, שמת, והוא החליט לשחרר עצמו מכבלי הקהילה החסידית
המגבילה, ונסע לעיר הגדולה הסמוכה, ברודי, כדי לקדם את פרסום מחברת שיריו, ולשם
כך נפגש עם יהושע השיל שור (יה"ש) (7), עורך עיתון "החלוץ",
מראשי דובריה ולוחמיה של ההשכלה העברית המאה ה19, איש קהילת ברודי שהיתה ממרכזיה
הבולטים של ההשכלה בשעתה (8). אימבר אמר לשור שהוא רוצה להיות משורר לאומי (7).
שור תדרך את אימבר איך להצליח במטרתו להשתלב בהצלחה בתנועת ההשכלה היהודית
ולהפוך למשורר יהודי מצליח; הוא תדרך אותו איך להציג ולבקר את התרבות היהודית
ואיך להציג את הממשל האוסטרי (7). שור שלח את
אימבר, עם מכתב המלצה, לאברהם קרוכמל, בנו של הרנ"ק, איש "חכמת
ישראל", מהמנהיגים הבולטים של תנועת ההשכלה, שישב בלבוב. אימבר נפגש עם
קרוכמל והגיש לו את מחברת שיריו. למחרת, איבר נפגש בבית קפה עם קרוכמל ועמיתיו,
מנהיגי תנועת ההשכלה בלבוב (7) (9) - משת"פים של השלטון האוסטרי, כגון
ד"ר אמיל ביק (3). קרוכמל הילל את שיריו של אימבר בפני הנוכחים. הוחלט
שאימבר יצרף לספרו שיר הלל לקיסרות האוסטרית, וכך יודפס ספר שיריו. אימבר כתב את
השיר "אוסטריה", שמהלל את השלטון האוסטרי הכובש, ואנשי "חכמת
ישראל" עזרו לו להדפיס ולפרסם את ספר שיריו שנשא את השם
"אוסטריה" - במימון הפקידות האוסטרית (10). אמו של אימבר
שמעה שיצא לתרבות רעה והחזירה אותו לזלוצ'וב, אולם זמן קצר לאחר מכן אימבר נסע
לווינה, לקבל את שכרו מפקידות הקיסר, ומאז לא חזר יותר לעיר מולדתו. (11) 5.
המשורר בורח לערים
וארצות אחרות, ומוצא עצמו בכבלי המלך הבריטי "כל
אדם הוא קניין של עצמו, ואין איש שמחזיק בבעלות זו מלבדו. עמל
גופו ויציר כפיו, יכולים אנו לומר, הם שלו בזכות." (ג'ון לוק, "על הממשל המדינה, המסכת השנייה") מווינה נסע
אימבר לבודפשט. שם הוא נשלח לעזור לקדם אינטרסים של בנקאי יהודי בשם בראון.
(12). כותב נפתלי הרץ אימבר: "בבודפסט הייתי סוכן כללי לארצות הבלקן של
חברה מפוקפקת אחת." (13). לאחר מכן נדד אימבר ברחבי אירופה ועבד אצל יהודים
עשירים למיניהם (למשל כמורה פרטי), ואז פגש את סר לורנס אוליפנט, שהעסיק אותו
כ"מזכירו העברי" ועלה איתו לארץ ישראל. אוליפנט היה
איש עסקים, עיתונאי (כתב ה"לונדון טיימס") וחבר פרלמנט בריטי. הוא לא
היה יהודי, ואף חדל להיות נוצרי, אלא החזיק באמונות הקשורות לדואליות של הדתות
והאלים. הוא היה לפני כן יו"ר חברת הטלגרף של ניו יורק. במסגרת תפקידו זה,
הוא עסק בניהול הקמת תשתית קווי הטלגרף, באמצעות מהגרים עניים ששוכנעו להגיע
מרחבי העולם ולהתיישב לאורך פסי הטלגרף והרכבת במושבות שנבנו ונשלטו בידי על ידי
חברות הטלגרף והרכבת, ולהיות כוח עבודה זול בשליטת החברות. אוליפנט הגה תוכנית
עסקית דומה, להקמת פסי רכבת לצורך שינוע סחורות בין שלושת היבשות, באמצעות כוח
עבודה זול של פליטים יהודים שישבו בישובים, באיזור שיהיה שתחת שליטת האימפריה
הבריטית, שיש לה אינטרס בשליטה באיזור. הוא החל ולפרסם מאמרים ב"לונדון
טיימס" על הפרעות ביהודים, שבגללן כדאי ליהודים לברוח לארץ ישראל, והכתבות
עזרו לו להתקבל באהדה רבה בקרב היהודים במדינות שמהן שאף למצוא פליטים מהגרים
עבור המושבות שלו. הוא נפגש עם נציגי ממשלת בריטניה, הציג את תוכניתו ופירט את
האינטרס הבריטי בכך שנציג ממשלת בריטניה ישלוט במושבות של יהודים, שיוכלו לעזור
לאימפריה הבריטית לכבוש את הארץ. אוליפנט שכר את שירותיו של אימבר כמזכירו
העברי. הם נפגשו בברודי שבגליציה עם שליט המושבות היהודיות בארץ ישראל, הברון
אדמונד דה-רוטשילד (שהיה בדרכו בשליחות עסקית לשדות הנפט של בקאו). מגליציה
המשיך אוליפנט עם אימבר לועידת הקמת ארגון הגג של החברות ליישוב (קולוניזציה) של
ארץ ישראל, שם אוליפנט נאם ופיתה את הפליטים היהודים המיואשים בסיפורי מעשיות על
הארץ המובטחת, שבה יחיו לכאורה חיי עושר ורווחה כבעלי אחוזות חקלאיות פוריות,
לצד השכנים הערבים האצילים והאוהבים... ומשם המשיכו אוליפנט ואימבר לארץ ישראל.
(14) השאיפות של
אוליפנט תאמו במידת מה את שאיפותיו של אימבר: אוליפנט תמך בציונות עקב אינטרסים
אישיים ובריטים-אימפריאליסטיים שייצג, רצה לעלות לארץ ישראל, והיה צריך יהודי
יודע דיבור וכתיבה בעברית, שיוכל לעזור לו להביא יהודים לארץ ישראל ולהקים בה
מושבות (קולוניות) עובדים לאורך קווי מסילת הרכבת שתכנן להקים; ואימבר היה ציוני
מטעמים אידאולוגיים, שרצה לעודד עליית יהודים לארץ ישראל והקמה של מדינה יהודית
בארץ ישראל, ורצה לנסוע לארץ ישראל, ולכתוב שירים שיעודדו את התושבים שעובדים
קשה בהקמת המושבות והגשמת החזון הציוני – והוא היה צריך מישהו שיממן את נסיעתו
ושהותו בארץ. לאחר מספר
חודשים, עזב אימבר את אוליפנט. כותב איתי בחור בספרו "פעמון סדוק":
"הזילזול ברצונותיו והניסיון להכתיב את חייו, נראו לו עריצות שיש להשתחרר
ממנה.... אוליפנט בחר להקריב את אושרם וכספם של אחרים למען רעיונותיו, והתנער
מאחריות למעשיו. הוא העדיף להשקיע את מרצו, כספו וקשריו בתוכנית ההתעשרות שלו...
אימבר, שהעריך את המתיישבים וראה את עצמו כמשורר לאומי המחויב כלפיהם, מאס בחברתו...
אימבר לא היה מושחת. הוא רצה שכר לשיריו, לא שוחד. כשהוצעו לו טובות הנאה וקידום
בקריירה, במחיר כתיבה נגד מצפונו או שתיקה, אימבר התלבט, ו... בחר לפעול
ביושר." (15) 6.
המשורר בורח
למושבות ארץ ישראל, ומוצא עצמו ואת עמו בכבלי הברון היהודי "מה יהיו חלומיות של האדון [רוטשילד] - ... השותה דם ישראל
כמים?... מה יהיו חלומותיהם של מנהלי המושבות / המוצצים דם עמי כפרעושים"
(נפתלי הרץ אימבר, "פותר החלומות") אימבר החל
לנדוד בין המושבות היהודיות, נפגש עם התושבים, שוחח איתם, וכתב שירים שתיארו את
חייהם ועודדו אותם במאבקיהם הקיומיים. במשך 5 שנים נדד אימבר בין המושבות, כתב
והקריא את שיריו. הוא כתב בגנאי ארגונים מושחתים של תנועת ההשכלה היהודית בארץ
ישראל ובגולה, כגון "כל ישראל חברים", לדוגמה שירו "מה אכתוב –
לכן המשכיל בעת ההיא ידום": "...מה אכתוב, לכל ישראל חברים, הה תעמוד
מנגד, להשכלה תיטע אשרים, לשכלות תעשה בגד... אכתוב ועטי אתבולה בדמי עמי הפצוע,
אשיר וקולי כחולה לעמי ולאומי הנגוע, לכתוב לא העת קול קורא משפתיים עת לעשות
ותת, עת לפעולות ידיים." (16) היהודים
שאימבר פגש וכתב עליהם, נאבקו על קיומם מול השלטון העות'ומני ומול הערבים,
והתמודדו עם רעב, מחלות, מזג אוויר קשה, בדידות, שפה חדשה, ועבודה פיזית קשה שלא
הורגלו בה. אולם אחד הדברים הקשים ביותר עבורם היה חוסר החופש: הם עזבו את הכל
ובאו דווקא לארץ ישראל השוממה והמפחידה, ולא לאמריקה או למקום אחר –כי חלמו
והשתוקקו למקום משלהם, מקום שיהיה שלהם, שבו לא יהיו נחותים, לא יסתכלו עליהם
מלמעלה, לא ישלטו בהם ביד קשה. הם היו מוכנים לסבול את הכל, את הטורקים והערבים
והרעב, את האדמה החרבה והחום הקשה, עבור החלום לארץ משלהם, בה יחיו חופשיים.
אולם המציאות במושבות היהודיות היתה שונה. המושבות היהודיות היו בשליטת הברון
רוטשילד ופקידיו. רוטשילד היה האפוטרופוס – האדמות והמושבות היו בשליטתו
המוחלטת, והוא ופקידיו התיחסו בהתנשאות ובזלזול לתושבים. הם שלטו בכל חייהם: הם
קבעו מי יגור איפה ואיך וכמה כל אחד יקבל, במה יעבדו, מה יאכלו, מה ישתו, איך
יחונכו הילדים. זה היה שלטון דיקטטורי טוטאליטרי, שלא סבל חוסר צייתנות: מי שלא
ציית, או היה חשוד במרדנות - גורש. רוטשילד ניצל את מצבם של היהודים, כדי להקים
מושבות (קולוניות) בשליטתו, שבהם יעבדו המהגרים הזולים ביצור היין שמכר בפריס.
במושבות שלא היו בשליטתו, במושבות של ילידי הארץ, רוטשילד לא רצה לתמוך, גם כאשר
האנשים היו חסרי כל, רעבים וחולים. רק במקרים שבהם מושבות גדולות היו על סף
התפרקות הסכים רוטשילד לעיתים לתת מעט כסף, כדי שהמושבה לא תתפרק - והפליטים
ישמעו על התפרקות המושבות ויפחדו לבוא לארץ ישראל. (17) חלק מהתושבים
ניסו להתמרד כנגד פקידות רוטשילד. המורדים העיקרים היו מורדי ראשון לציון,
הבילויים ובראשם ישראל בלקינד, אשר גורש מראשון לציון עקב מרידתו. כותב ד"ר
מנחם שטרן: "הסכסוך עם הברון: לאחר תקופה קצרה החלו
הביל"ויים לסבול מיחסם הקשה והגס של פקידי הברון. אחדים מהם לא יכלו להסתגל לאווירה הלא נעימה, עזבו את ראשון לציון ושבו למקווה ישראל. ישראל בלקינד כתב מכתב תלונה לפריז על יחסם המביש של פקידי
הברון.
בתגובה למכתבו הגיע ב-1.10.1883 מברק מפריז ובו הודעה
להירש שהברון יחדש את התמיכה בראשון לציון רק לאחר שבלקינד
יגורש מהמושבה. חברי הקבוצה התייצבו לצד בלקינד, וב-20.11.1883
קיבל הירש מברק מפריז ובו הוראה לתת לאנשי ראשון לציון רק את מחצית
ההקצבה, כעונש על תמיכתם בבלקינד. בסופו של דבר עזב בלקינד את המושבה
כדי למנוע פגיעה נוספת בחבריו.
הירש הציע לקבוצת הביל"ויים לשוב לראשון לציון. חברי
הקבוצה סירבו בנימוק שברצונם להקים מושבה נפרדת עבור חברי
ביל"ו. הירש יעץ להם לפנות לברון רוטשילד בבקשה שיסייע להם להקים
מושבה משלהם... הברון התנגד לחיי שותפות ולהנהלה עצמית שתפעל תחת חסותו... במכתב ששלח מפריז בי"ד בחשוון תרמ"ד ציווה הברון
על הירש
לפטר את הביל"ויים 'הניהיליסטים' מעבודתם במקווה
ישראל מאחר שנראו בעיניו פורקי עול. כתוצאה מפיטורין אלה החליטו
שישה אנשי ביל"ו נוספים לעזוב את ארץ ישראל." (18) "איש מעשה הוא קודם כל משורר"
(אנדרה מורוא) אימבר כתב בשיריו
על מצבם של היהודים המדוכאים והמתקוממים תחת שליטתו הדורסנית של הברון רוטשילד,
ותאר את הברון כרודף בצע ושררה. כותב ג.ד. נחשון (19): ""קשריו"
של אימבר עם משפחה זו (רוטשילד) החלו עוד בארץ-ישראל, כאשר יצא, כאחרים, למלחמה
בשיטת האפוטרופסות של הבארון. המשורר ביטא זאת בשירו הידוע "פותר
החלומות": "מה יהיו חלומיות של האדון - ... השותה דם ישראל
כמים?" (כל שירי, עמ' 335). על שליחי הבארון בארץ כתב: "מה יהיו
חלומותם של מנהלי המושבות / המוצצים דם עמי כפרעושים." (שם, עמ' 336) שיטת
הבארון הביאה לפשיטת רגל של החזון הציוני והביאה לידי כך שאת מקום שמחת היצירה
במושבות תפסו (לפי שירו זה של אימבר) "...קולות אנחת הרצוצים המוכים, כקול
במדבר יהיה הקול; וזרם דמעתם, דמעת העשוקים, יחרב וייבש במעמקי החול." (שם)
במאמרו "לכו נא ונתווכחה" כתב אימבר: לא מחיבת ציון על נדיבות יקום
הנדיב". אימבר חושד איפה בבארון רוטשילד שיחסו לציון נובע מן הרצון לזכות
בשררה לשמה: "יחלם שלו לבדו שאת ויתר, כל הארץ רק לו נתונה; כי עוד יתנו
בראשו הכתר, כתר דוד מכל צפונה..." (כל שירי, עמ' 337)." 7.
התקווה של העם בארץ ישראל: "התקווה"
כסיסמת ההפגנה של העם בדרישה להיות עם חופשי מכבלי הממסד הרוטשילדי "הייתם
ילדים רעים... אולם כעת אני מקבל נחת מהדו"חות של הגנן, כי נהפכתם לילדים
טובים" (הברון רוטשילד במכתב למורדי ראש פינה) אחד השירים
שכתב אימבר בנדודיו בין המושבות היה השיר "התקווה". יש הטוענים שהחל
לכתוב את השיר עוד בהיותו בגולה, ויש הטוענים שהחל לכתוב את השיר בהיותו בארץ –
בירושלים או בראשון לציון. בכל אופן מוסכם, שלאחר עלייתו ארצה בשנת 1882 שִיכלל את השיר והוסיף
לו בתים תוך כדי סיוריו בערי הארץ ובמושבותיה הראשונות, עד
שהשלימו בשנת 1884. בכל מקום שאליו הגיע היה אימבר המשורר הנודד מקריא את שירו,
ובכל פעם שהתרשם ממה שראה ועלו בראשו רעיונות הוא הוסיף מילים ובתים לשיר, עוד משפט, עוד בית - עד
שהשיר מנה תשעה בתים, המתלכדים למשפט מורכב אחד בן 132 מילים, המתאר את הוויית התקווה הלאומית. השיר התפרסם לראשונה תחת השם
"תקוותנו" בספר שיריו של אימבר "ברקאי" (ירושלים
תרמ"ו). (20) ישראל בלקינד
וחבריו המורדים מראשון לציון טענו שאימבר כתב את "התקווה" בביתו של
בלקינד בראשון לציון. (21). השינוי העיקרי והחשוב ביותר שנעשה בשיר היה על ידי
המורדים מראשון לציון, ישראל בלקינד, מייסד "ביל"ו", וחברו ד"ר מטמן-כהן, המורה מראשון לציון. הם קיצרו את השיר, ושינו
את השורות האחרונות: במקום "לשוב לארץ אבותינו, עיר בה
דוד חנה", כתבו "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים" ובמקום "התקווה הנושנה" שינו ל"התקווה בת
שנות אלפיים"". (22). קטע זה בשיר הודגש –
חוזרים עליו פעמיים. בכך, בלקינד ומטמן הוסיפו לתקווה המבוטאת בשיר לעלות
לארץ ישראל - את התקווה, שעדיין קיימת ועוד לא הושגה - להיות חופשיים. נראה,
שהשינוי הזה הוא אחד הגורמים שהביאו לתנופת ההפצה של השיר בקרב תושבי הארץ. הלחן של השיר
נכתב על ידי בחור בן 17 מראשון לציון בשם שמואל כהן, ממוצא רומני, והלחן שנתן
לשיר היה למעשה לחן עממי שמפורסם ואהוב על ידי העם במדינות רבות. בלקינד וחבריו
החלו להפיץ את השיר במושבות בין האיכרים, וללמד את הילדים בתנועות הנוער: השיר הושר לראשונה בהתכנסויות של איכרי ראשון לציון, וכעבור שנתיים היה לשיר האהוב ביותר על פועלי המושבה בצאתם מדי בוקר לעבודתם במושבה החדשה רחובות. עד מהרה אומץ על-ידי מתיישבי רחובות
כהמנון הבלתי רשמי של המושבה, ובהדרגה החל מתפשט
מיישוב ליישוב. ב1895 הופיע
השיר בפעם הראשונה בשמו "התקווה" בשירון העליה הראשונה "שירי עם
ציון". ישראל בלקינד
הואשם בארגון התנגדות לפקידי רוטשילד וסולק מראשון לציון על ידי אנשי רוטשילד.
בלקינד ומטמן-כהן עזבו את ראשון לציון והלכו להקים ולתמוך במושבות שלא בשליטת רוטשילד,
כגון גדרה, תל אביב ורמת גן. מטמן כהן הקים וניהל את הגמנסיות בתל אביב
ובירושלים, וזו היתה מעין התרסה כנגד מדיניות החינוך של אותם ימים שהתנגדה
להשכלה גבוהה והרחבת האופקים האינדיוידואליסטית, ורצתה את היהודים עובדי אדמה
בורים וכנועים (על כך בהמשך). לסיכום, בין
אם כן נכון הדבר שהשיר המקורי נכתב בביתם ובעזרתם של הבילויים המורדים, ובין אם
לאו, ברור שבלקינד וחבריו, המורדים מראשון לציון, הם אלה שהפכו את השיר לסיפור
הצלחה: הם אלה שעשו את השינוי העיקרי במילות השיר, ובכך נתנו לו משמעות חדשה,
והפכו אותו לשיר המבטא את שאיפתם של תושבי הארץ לחיים חופשיים; הם נתנו לו את
הלחן העממי המוכר; והם הפיצו אותו בין הילדים והאיכרים במושבות. 8.
רוטשילד לא רוצה
עוד נפתלי הרץ אימברים: תפקידם
של מערכת החינוך, ההשכלה והשפה בדיכוי הדרישה לחופש "עבור
יוצר, השפה היא אמה של המחשבה, והתרבות בה היא מושרשת - חומר גלם. לא ניתן לרמות
את המוזות".
(אנה איסקובה) כאמור,
בגליציה, תנועת ההשכלה נאבקה בחסידות היהודית הדתית. המלך האוסטרי, באמצעות
מנהיגי היהודים הקנויים, "תנועת ההשכלה היהודית", רצה להפוך את
היהודים העירוניים מלומדי תורה ו"סוחרי כפתורים" לבעלי מקצועות
רלוונטיים לאירופה העכשווית, וניסה לכפות עליהם לזנוח את היידיש
("יידיש" – פירושה: שפת הייידים, היהודים), וללמוד בגרמנית. בארץ
ישראל, האינטרסים היו מעט שונים: "מלך היהודים" (כפי שכונה רוטשילד על
ידי הטורקים) ששלט במושבות היהודיות, רצה לשלוט בקולוניות (מושבות) העובדים
היהודים שלו, ולמנוע קיומה של הנהגה מקומית (24). הוא רצה איכרים בורים
וצייתנים. ושוב, הדרך ליצור את הדור הזה היתה באמצעות מערכת החינוך: אליהו שייד,
נציגו הבכיר ביותר של רוטשילד בארץ ישראל, בחר בחורות נאות, ואת הצייתניות מביניהן
(אלו שהסכימו לשכב איתו) הוא שלח לרוטשילד, ללמוד בפריס, והן חזרו לארץ ישראל
כמורות ומנהלות בתי הספר של דור הבנים. (23) הדרישה מהמורים ומדריכי תנועות
הנוער היתה לגדל דור של בורים - כמה שפחות השכלה והרחבת אופקים, וכמה שיותר
עבודת פיזית קשה במטעים וביקבים של רוטשילד (שם יוצרו היינות שנשלחו להימכר על
ידי רוטשילד בפריס). כמו כן,
הילדים נדרשו ללמוד ולדבר בעברית, שפה שלא דיברו היטב. השמירה על הבורות, ועל
המחסור במילים, באמצעות הדרישה להשכלה מינימאלית ובשפה העברית, מנעו מהדור שגדל
בארץ יכולת להבין ולנתח היטב את המצב הפוליטי-חברתי-כלכלי, ולדרוש את זכויותיו
באופן אפקטיבי. (24) אימבר האשים את אליעזר בן יהודה, "מחיה השפה
העברית", בהיותו עושה דברו של רוטשילד. וכאן אנו
חוזרים אל המורדים מראשון לציון: בלקינד ומטמן-כהן. בניגוד לרצונם ודרישותיהם
ופועלם של רוטשילד ועושי דברו, שנלחמו בהקמת מנהיגות יהודית מקומית, חלומם של
השניים היה להקים גימנסיות, לצורך הכשרת דור של מנהיגים משכילים ובעלי יכולת
מקרב העם. לאחר שגורש מראשון לציון, עקב התקוממותו נגד פקידות רוטשילד, בלקינד
הקים בתי ספר פרטיים (18), ומטמן-כהן הקים וניהל את הגימנסיות העבריות הראשונות,
והכשיר בהם את מנהיגי העתיד. כדי שהלימודים בגימנסיות יוכרו ויכובדו על ידי
הממסד האקדמי הבינלאומי, מטמן-כהן נזקק להכרת המעצמות. מטמן כהן ביקש דווקא את
תמיכת השלטון התורקי (יתכן, שבגלל שלרוטשילד היתה שליטה רבה במעצמות האירופאיות
ויכל למנוע את תמיכתן) - הוא הבטיח לימודים בשפה התורקית, וכך קיבל את ההכרה
האקדמית. (24) 9.
התקווה של העם
בגולה: "התקווה" כסיסמת ההפגנה של העם מול ממסד
התנועה הציונית, בדרישה לקבלת ארץ ציון ולא אוגנדה "המשוררים הם קולם של אלה שאין להם
קול" (אלפונס דה למרטין) אימבר הציע להרצל את
"התקווה" כהמנון לאומי אבל הרצל דחה אותו: הרצל לא קידם את באותו זמן
את הציונות, התיישבות יהודית בציון, אלא התיישבות יהודית באוגנדה. בקיץ 1903
(אחרי פוגרום קישינב) התכנס הקונגרס הציוני השישי. כשנכנסו הצירים לאולם המליאה
הבחינו שמאחורי דוכן הנואמים נתלתה מפת אוגנדה במקום מפת ארץ-ישׂראל. הרצל הודיע
לקונגרס שהבריטים מוכנים להקים מושבה יהודית באוגנדה. הרצל העלה להצבעה הצעת החלטה
המחייבת את הקונגרס לדון בתוכנית אוגנדה. ההצעה עברה ברוב גדול במליאת הקונגרס —
אבל לא עברה בציבור: בתום ההצבעה קמו חברי האופוזיציה המזרח-אירופאית בראשות
חיים ויצמן, נעמדו על רגליהם והחלו לשיר בהתלהבות: "נפש לציון הומיה!"
- ויצאו מהאולם במחאה. בספרו "פעמון סדוק" כותב איתי בחור
ב"פעמון סדוק": "השיר האנטי ממסדי של אימבר ביטא את רחשי הלב של
הציונים. בתום שירת "התקוה" עזבו חברי האופוזיציה את אולם המליאה של
הקונגרס. בדרכם החוצה עצרה לרגע צעירה רוסייה, ותלשה בדרכה החוצה את מפת אוגנדה
מעל הקיר." כך, העם דחה את תוכנית אוגנדה
שאישרו מנהיגיו. מאז, ובלי החלטה רשמית, הושר "התקוה" בסיומו של כל
קונגרס, והפך באופן ספונטאני וטבעי להמנון הציוני. אולם הממסד היהודי דחה את
השיר כהמנון רשמי ככל שיכל. רק ב-1933, בקונגרס הציוני ה-18, הועלתה והתקבלה
הצעת החלטה שקבעה את "התקוה" להמנון התנועה הציונית, ורק בשנת 2004
אישר הממסד הישראלי את מה שהעם קבע כעובדה יותר ממאה שנה קודם לכן, וקבע בחוק
ש"התקווה" הוא המנונה הרשמי של מדינת ישראל. 10
התקווה בעולם: המשורר
הנודד ממשיך לנדוד ברחבי העולם, וקושר את המאבקים ברחבי העולם וההיסטוריה לכלל
מאבק אחד של התקווה של כולנו, בני האדם, לחופש (משלטון ההון) בארצנו "מקדש
ממון בצורת בורסת כספים נבנה ליד היכל האלוהים… הלוואת כספים הפכה לתעשיה לאומית
חדשה, תעשיה שהיתה מכוונת להעשיר את העשיר ולרושש את הרש… ירושלים איבדה את
בעליה, העם, וחולקה בין מיליונרים מעטים. הניגוד היה בולט מדי, מזה עשירים עוטי
מחלצות משי, ומזה אנשי עמל ישרים, מייצרי העושר הזה, מלובשים בלויי סחבות… המאבק
בין הון לעבודה, הוא אשר גרם לנפילת ירושלים… הקאפיטליסטים הזמינו… את הרומאים
אל הארץ… כדי להגן עליהם מפני האיגודים המקצועים של הפועלים והאיכרים… הדוד סם
סובל מהסרטן הצהוב, בסיס הזהב הבלבדי, המאיים על חייו… האם אפשר להצילו ממחלה
אנושה זו ובעוד מועד… מבלי למכור את נפשו למפיסטופלס הרוטשילדי… הו, אמריקה, את
ארץ החופשים והאמיצים, קראי את נבואת יעקב ועלעלי בדפי ההיסטוריה ובכי על מר
גורלך אשר יפקדך, על שפיכות הדמים האכזרית אשר תגרום הכנופיה המושחתת של וול
סטריט" (נפתלי הרץ אימבר,
"נפילת ירושלים") (26) ב1887 עזב
אימבר את ארץ ישראל ושהה מספר שנים באנגליה, שם כתב בעיתון ג'ואיש סטאנדרט על
התרשמותו ממצבם של היהודים בארץ ישראל. הוא תקף את אנשי תנועת ההשכלה היהודית על
ששיתפו פעולה עם פקידות רוטשילד. לאחר מכן המשיך ונדד ברחבי ארה"ב, וכתב
במספר עיתונים, ביניהם "ג'ואיש אקספוננט" (פילדלפיה), "ג'ואיש
כרוניקל" (בוסטון), "המנורה", "היברו סטאנדרד"
ו"אמריקן היברו" (ניו יורק), "עמנואל" (סן פרנציסקו)
ו"רפורם אדקוואט" (שיקגו). (25) בארה"ב אימבר חבר ל"תנועה
הפופוליסטית" (PEOPLE = עם, כלומר: התנועה העממית / תנועת העם), שהמסר
העיקרי שלה היה שהמדינות נשלטות בידי קבוצות כלכליות, בעלי הון, שמנצלים ועושקים
את התושבים, ועל הממשלות להתחיל לשרת את העם ולא את בעלי ההון. (27) אמבר פרסם
שני ספרים חשובים: "תולדות הממון", ספר שמנתח את הבעיות
הכלכליות-חברתיות בארה"ב ומציע פתרונות; ו"נפילת ירושלים" – ספר
שמצביע על כך שהשחיתות, שליטת בעלי הון בחברה, היא זו שהביאה לנפילת ירושלים
ויציאת היהודים לגולה (לטענתו בעלי ההון היהודים שיתפו פעולה והביאו את הרומאים
כדי שיגנו עליהם מפני התקוממות העם נגדם), וחוזה שאם לא נתנער, בארה"ב כמו
בישראל, משליטת הרוטשילדים למיניהם, החברה שוב תתפורר ותיחרב, כפי שקרה ליהודים
לפני אלפיים שנה. (26) בחיבוריו הציג אימבר את משה ואת ישו כפעילים חברתיים
הלוחמים למען העם, צדק ושוויון. חיבוריו אלה של אימבר חיבלו בניסיונות להפריד
בין יהודים ונוצרים (הפרד ומשול), לנתק את היהודים מתמיכה בתנועה העממית
(הפופוליטסית – שהושמצה עד שהפכה מילת גנאי). כותב גד
נחשון (27): "העיון בפרק האמריקני בחיי אימבר מראה לא רק סמיכות פרשיות בין
המאבק בארץ ישראל לבין המאבק הפופוליסטי עם שליטתו הכלכלית של בית רוטשילד, אלא
מגלה לפנינו את דמותו של בעל "התקוה" כחסיד השקפת עולם ראדיקאלית,
כיהודי המאמין שרק היהדות היתה משחר ההיסטוריה רוח מחאה חברתית ושהמאבק לצדק
חברתי הוא שקישר את משה, האב הפופוליסטי הקדמון, עם ישו, משיח הפופוליזם.
ואופייני הדבר שאימבר בגלגולו הפופוליסטי חותם את "נפילת ירושלים" שלו
באזהרה למעמדות המנצלים בארצות הברית...: 'השעה מתקרבת, רעדי וול-סטריט, כי מנה
תקל כתוב על הקיר, ונפילת ירושלים תועלה שוב על ידי ההצגה הגדולה של הטבע, שהרי
ההיסטוריה חביבה עליה החזרה'". אימבר לא
בוחל במילים קשות, ובקריאתו למען זכות התארגנות של העובדים הוא מכנה את מעמד
הפועלים בארה"ב "עבדים לאביריו השודדים של הממון" (26). כותב גד
נחשון: "עם קריאת דברי אימבר יש לזכור כי הפועל האמריקני היה בשלהי המאה
הי"ט בעיצומו של מאבק על זכות ההתארגנות המקצועית ועל זכות השביתה.
הרכושנים האמריקנים ניסו לשבור כל ניסיון להתארגנות מקצועית בעזרת צבא בלשים
פרטיים, ולעיתים אף בעזרת הממשל מעצמו." (28) אימבר והתנועת העממית דרשו גם
שליטה של הציבור (הלאמה) של השירותים הציבוריים, הקרקע ומשאבי הטבע, ובצוואתו
ההיתולית אמר אימבר "אני מחלק בין המפלגה הרפובליקנית למפלגה הדמוקרטית את
השוחד שבו לא נגעו עדיין" (29), זאת בזמן ששיטת השוחד היתה במרכז המאבק של
התנועה הפרוגרסיבית, שחשבה שבחיסול השוחד יחוסל הבוסיזם, ותיסלל הדרך לדמוקרטיה
אמיתית שאינה משרתת את האינטרסים של קומץ בעלי הון (30). אימבר היה
למעשה פעיל חברתי, אמיץ וחכם, בעל הבנה שורשית עמוקה של הבעיות והפתרונות,
שבניגוד לרוב המנהיגים, המשוררים והמשכילים האחרים בימיו ועד ימינו – השתמש
בשיריו למען העם, ולא בשירות עושקי העם. אימבר הוא משורר וסופר מחאה,
ו"התקווה" היא שיר של העם, שנכתב בידי העם, כשיר מחאה של האנשים שברחו
משליטת וניצול בעלי ההון הגויים ובאו להיות עם חופשי בארצם ומצאו עצמם נשלטים
ומנוצלים בידי בעלי הון מושחתים יהודים. 11
. איך
משתיקים משורר לאומי? ניסיונות
הממסד הפוליטי-אקדמי היהודי להשתקת והשכחת ההמנון והמסר של אימבר והעם "אני ציוני משום שאני בבואה של עמי. וביודעי מה חסר לי ומה דרוש
לי, אני יודע מה חסר לעמי ומה דרוש לו. חסר לי מקום מנוחה, דרוש לי בית, משום
שבארבעים שנות נדודיי איבדתי הרבה דברים רבי-ערך, ובתוכם גם את שמי הטוב, וכמוני
גם עמי..." (נתפלי הרץ אימבר) (32)
לאור הנאמר לעיל,
אין להתפלא שהממסד, כולל הממסד היהודי, שהיה נתון לשליטתו של רוטשילד, ניסה
להתנער מאימבר ומ"התקווה", להשכיח, להשמיץ, לצנזר ולגנוז את זכרו
וכתביו, ולמנוע מ"התקווה" להפוך להמנון הלאומי. הסתירה בין הקריאה
הנרגשת לאינדיוידואליזם וחופש של אימבר ו"התקוה", לבין פעילות הממסד
היהודי נגד אינדיוידואליזם (ובכך המתת חורבן על עולם היצירה וההגות המקורית), או
להציב לו גבולות, להגביל ולכבול אותו למסרים שמתאימים לו, וליצור אחדות בורה,
הליכה עיוורת, כבולה והיררכית נוקשה, חסרת פנים, אחר רצון בעלי השררה - הציבה את
המשורר והממסד במאבק חורמה זה כנגד זה. רק בשנת 2004 אישר הממסד הישראלי את מה
שהעם קבע כעובדה יותר ממאה שנה קודם לכן, וקבע בחוק ש"התקווה" הוא
המנונה הרשמי של מדינת ישראל. אימבר זוכה
להתעלמות או לגינוי מצד כמעט כל ההיסטוריונים והמשוררים היהודים והישראלים,
מימיו ועד ימינו, כמשורר גרוע, טיפש, שיכור, ורודף בצע – כותב מטעם. זאת דווקא
מכיוון שהיה משורר אמיתי, אינדיוידואליסט, אמיץ, חכם, ער, וחסר כל, שבניגוד
למשמיציו, לא קנו אותו ולא שלטו בו. דוגמא אחת לכך ניתן לראות בספר "נפתלי
הרץ אימבר "בעל התקווה"", יעקב קבקוב, הוצאת מכון הברמן למחקרי
ספרות. כמו רוב הספרות בעניינו של אימבר וההמנון הלאומי, גם ספר זה, שבו המחבר
כנראה מצנזר עצמו או מצונזר, מצליח לסקור עובדות על כל חייו של אימבר, כמעט מבלי
להזכיר כלל את מי שהיה באמת, מסריו ודעותיו. (31) קצרה כאן
היריעה מכדי לפרט את מאה ושלושים שנות ההיסטוריה של מאבק הממסד באימבר
וב"התקווה", נזכיר כאן מעט ממאמרו של גיש עמית "כיצד זכרנו ומדוע
שכחנו את נפתלי הרץ אימבר" (33): במאמרו מתאר עמית את נסיונות הממסד היהודי
למנוע את הפיכתה של "התקוה" להמנון הלאומי, למשל באמצעות קידום ביאליק
כמשורר לאומי וקידום שירי ביאליק כתחליף ל"התקוה". לעומת
"התקוה", הקוראת לחופש, ואימבר, המטיף לאינדיויאודליזם, מאבק לשחרור
העם משליטת בעלי ההון והממסד שבשליטתם, ביאליק "מבטא את הזדהותו של הדובר
הפייטני עם הקולקטיב הלאומי"... : 'בואו שכם אחד'..."... "הציע
'ברכת העם' [הצעתו של ביאליק להמנון] עמדה אקטיבית, נמרצת ופעילה, שהלמה היטב את
צרכיו של המפעל הציוני באותה עת...." ולכן "המבקרים גמרו את ההלל על
שירו." (34) לפי עמית, ביאליק נכשל בלהיות המשורר הלאומי, למרות ניסיונות
ההגמוניה, המקהלה של משוררי החצר, להכתיר אותו ככזה, דווקא מכיוון שניסו לכפות
אותו על העם בכוח, מלמעלה, ואילו אימבר הועלה על ידי העם דווקא מכיוון שנתפס
כאנטי ממסדי, משורר נווד עני ועממי. "אני
הנני ההתחלה האמיתית של התנועה הציונית" (נפתלי הרץ אימבר) (35) עמית מסביר,
שמכיוון שלא יכלו לקנות את אימבר ולגרום לו ליישר קו עם המסר הממסד, לא הצליחו
לגרום לו לוותר בעצמו על חופש הביטוי שלו, היצירתיות המקורית החופשית
האינדיוידואליות שלו ועל קריאתו לחופש, לא הצליחו לחסל את היוצר שבו, ולהפוך
אותו למשורר-חצר, ויחד עם זאת לא הצליחו למנוע מיצירתו להשמע על ידי העם – הממסד
החליט למחוק את האינדיוידואליות שלו, לצנזר את מי שהיה אימבר באמת, אישיותו,
דעותיו, רעיונותיו, מההיסטוריה: "ההסבר לדחיקתו של אימבר אל שולי הקנון
הספרותי נעוץ, אפוא, לא רק בשירתו, כי אם גם בצרכיו הפוליטיים והאידאולוגיים של
הפרויקט הציוני: כדי לזכור את 'התקוה', וכדי להציבה כמופת לאומי, היה על
הקהילייה הלאומית המדומיינת להדחיק, לטשטש ולהשכיח את אימבר עצמו, כמחבר
הביוגרפי של ההימנון הלאומי. אימבר, שניסיונותיו לרכוש לעצמו משלח יד הסתיימו
כולם במפח נפש, הוא אפוא צרימה שלא ניתן ליישבה, בהופיעו כקריאת תיגר על
האידאולוגיה הציונית ההגמונית: בסתירה שבין עמדתו הפומבית לבין אורחות חייו,
התנהגותו ומראהו הפיזי, מתגלה סירובו של אימבר להפוך לנמען לאומי נורמטיבי,
כלומר לסובייקט הנענה לפעולתם של מנגנונים אידאולוגיים, התובעים ממנו להפנים את
קיומו של ה"מדומה" כאמן כבעל מעמד ותפקיד מוגדר בתרבות. ברצוני לטעון,
עם זאת, כי הדרתו של אימבר מן ההיסטוריוגרפיה הקנונית לא היתה אלא הקדמה חיונית,
כמעט בלתי נמנעת, בדרך לעלייתו המחודשת על גבי בימת הלאומיות: אם הוא נשכח, לא
היה זה רק בשל כישלונו להשתלב בכלכלת הדימויים של האתוס הציוני, אלא גם מפני
שכדי לשמש סמל בשירות אחדות האומה, היה צורך להשיל מעליו את קלסתרו ואת ממשותו
ההיסטורית, ולהפכו לאנונימי, נטול זהות וחסר פנים." (34) מטרתי בעבודה
זו הינה להחזיר לאימבר את הפנים (והמילים) שנמחקו בשיטתיות. 12.
סיכום "כל האנשים בלבם משוררים."
רואלף וולדו אמרסון היצירה
האמנותית היא ביטוי של העצמי. המשורר אוהב ושואף ומוכשר לבטא את עצמו. אנו חיים
בחברה הנתונה תחת שלטון, גוף שמעצם טבעו נועד לשלוט בנו, לכבול אתנו, להגביל
אותנו, להגביל את החופש שלנו לבטא את עצמנו – ליצור, לשיר, לכתוב, להגיד את מה
שיש לנו להגיד. השלטון שואף לבטל את האינדיוידואליזם שלנו, והוא עושה זאת בשם
טובת כלל האינדיוידאולים -ולמעשה לטובת עצמו ועל חשבון טובתנו. השלטון טוען
שביטול האינדיוידואליזם נועד להגביר את האחדות – אולם בו בזמן הוא זה שמסיט
אותנו זה כנגד זה, מפורר ומפריד בינינו, כדי למשול בנו. "האדם הוא חופשי, אך
החופש שלו חדל להתקיים כשהוא מפסיק להאמין בזאת." (ג'קומו קזנובה) נפתלי הרץ
אימבר, כמו כולנו, נולד כאדם חופשי, משורר מבטן ומלידה, אולם בניגוד לרובנו, לא
הצליחו לגרום לו להדחיק את שאיפתו לחופש, לאלף אותו, לשבור את רוחו, רוח המשורר
שבו. הוא סרב, מילדותו ועד מותו, להיות כבול ומוגבל, ודרש את החופש לבטא את
עצמו, להיות משורר. חלומו היה להיות משורר לאומי: לבטא את רצונו, ורצון עמו,
כולנו, להיות אינדיוידואלים עצמאיים, אנשים החופשיים ליצור את יצירותינו, ובעיקר
יצירתנו החשובה ביותר - חיינו - כפי ראות עינינו: אנשים החופשיים ללמוד, לחשוב,
להגיד, ללבוש, את מה שמבטא את שאיפותיהם ומספק את רצונותיהם. להיות עם חופשי
בארצנו. כמו כולנו,
המשורר נולד בחברה שהגבילה את החופש שלו לחשוב, לבטא, ליצור בעצמו את שיריו,
יצירותיו, חייו. הוא הוגבל ונדרש על ידי משפחתו וקהילתו, לחיות את חייו, ללמוד,
ללבוש, לחשוב - מה שנדרש מילד יהודי בקהילה בעיירה חסידית בגליציה שתחת הכיבוש
האוסטרי במאה ה19. כילד, אימבר ברח בראשו, באמצעות הספרים, למקומות וזמנים
אחרים. כשאביו, ראש המשפחה, נפטר, אימבר החליט להשתחרר מכבלי הקהילה החסידית,
וליצור את יצירת חייו - להגשים את יעודו, שהיה ברור לו כל חייו: להיות משורר
לאומי - לבטא את תקוותו ודרישתו ותקוות ודרישת כל עמו להיות חופשי בארצו. בעיר הגדולה
הוא חבר לאנשי תנועת ההשכלה, הסופרים והמשוררים. אולם יהודים אלה היו במידה רבה
משוררי חצר, של השלטון האוסטרי, ואימבר מצא עצמו כמשורר חצר נוסף בשירות השלטון
הכובש. הוא ברח לערים ומדינות אחרות, ושוב ושוב מצא עצמו כבול בכבלי שלטון-ההון.
הוא שאף לעלות לארץ המובטחת, ולשם כך חבר לסר לורנס אוליפנט, איש עסקים ודיפלומט בריטי, ושוב מצא עצמו
כבול לשלטון-ההון הבריטי, שניסה גם הוא למנוע ממנו להיות משורר חופשי. הוא שוב
ברח, והחל נודד ברחבי המושבות היהודיות – אולם גילה שגם כאן, האנשים שויתרו על
הכל למען התקווה להיות חופשיים ליצור את יצירת חייהם בארצם, אינם חופשיים בארצם,
אלא חיים על אדמתו של הברון רוטשילד, השולט ויוצר את חייהם כרצונו, בהתאם
לשאיפותיו האישיות-עסקיות, וקובע עבורם במה יעבדו, מה ילמדו, כיצד יחיו את
חייהם, ודורש מהם צייתנות מוחלטת, דום שתיקה. המשורר,
ומשוררים-אחים, הבילויים המורדים, לא עמדו דום ולא שתקו. הם דיברו, שרו, כתבו
מכתבים וכתבו שירים בדרישה לחופש מעריצות פקידות הברון והממסד היהודי
המשת"פ והמושחת בארץ ובגולה. הם יצרו את השיר שביטא את התקווה שלהם להיות
עם של אנשים חופשיים בארצם-הם, הוסיפו לו לחן עממי מוכר, והפיצו אותו מלמטה בקרב
כל העם, עד ששרו אותו כל העובדים המנוצלים במושבות. בגולה, כשמנהיגי ומשוררי
החצר של הממסד היהודי שיתפו פעולה עם הניסיון לסתום את הגולל על הפרויקט הציוני,
היה זה השיר הזה ששר העם, בזמן שהוריד את מפת אוגנדה מהקיר. ההיסטוריה של הציונות היא גם ההיסטוריה של
המאבק בין קריאת משוררי העם, האנשים האמיצים החופשיים שיצרו את הפרויקט הזה במו
ידיהם, והמשורר הלאומי האמיתי של העם, נפתלי הרץ אימבר, להיות חופשי בעצמו, לבין
ניסיון השלטון להשתיק את קול המרד, וליצור, באמצעות מערכת החינוך, באמצעות
משוררי חצר, עיתונאי חצר, חיילי חצר ומנהיגי חצר המלוכה, את מה שכינו
"היהודי החדש" – הנתין הטיפש, צר האופקים, הכנוע, שמרכין את ראשו
בדממה, ועובד קשה, בכל תנאי, בדממה ובצייתנות, עבור רווחי בעלי ההון שבשלטון. משנכשל
השלטון בניסיונותיו להשתקת שיר המחאה של העם, ומניעת הפיכתו להמנון הלאומי, הוא
שם פעמיו להשתקת המשורר. האינדיוידואל נפתלי הרץ אימבר, ומסריו, נמחקו במקצועיות
ובשיטתיות מדפי ההיסטוריה הספרותית, ואישיותו האמיתית הוחלפה בדמות של שיכור
אוויל ומגוחך שלא אמר דבר חשוב, יוצר של יצירה אחת, שרק במקרה הצליחה. פרסומיו
הספרותיים, שיריו ובעיקר ספריו, שהם אולי הפרסומים הספרותיים החשובים ביותר שיצר
יוצר יהודי או אחר כלשהו - מכיוון שנוצרו על ידי יוצר אמיתי ונדיר, יוצר חכם
ואמיץ שלא הצליחו לקנות ולהשתיק – אינם זמינים לציבור הרחב ואינם נלמדים בבתי
הספר ובאקדמיה. בספריו "נפילת ירושלים" ו"תולדות הממון",
מגולל אימבר בשפה ברורה ונגישה את הסיפור האמיתי של העם היהודי, התרבות, הכלכלה
והערכים היהודיים, מתחילתו ועד ימינו - הסיפור שהשלטון לא רוצה שנכיר: סיפורו של
עם שיצר תרבות המבוססת על ערכי החופש, הצדק והשוויון, עם של לוחמי חופש וצדק
אמיצים. הסיפור ממשיך עם עלייתם של בעלי הון, רודפי בצע, נוכלים מלווים בריבית
שחיים מעמל העם, שלקחו לידיהם את השלטון, ניצלו ועשקו את העם, ולבסוף, כדי
להינצל מזעם העם שעוררו – יצרו ברית עם האימפריה הרומאית, ויחד איתה תקפו וסילקו
את העם ופיזרו את העם לגולה לאלפיים השנים הבאות. אימבר מסיים את הסיפור באזהרה:
ההיסטוריה חוזרת על עצמה, וכיום אנו שוב אנו נותנים לרודפי הבצע לשלוט בנו
ולעשוק אותנו, ואם לא נעצור אותם עכשיו, שוב יחוסל העם והתרבות. "משרתיהם
של שלושה אדונים: בישראל
מתקיימת מושבת מטעים. הספינות פורקות סחורות בנמלים. אדוני המושבה מוכרים אותם לילידים, שעובדים קשה מאוד למחייתם,
במחירים הגבוהים ביותר האפשריים. האדונים הם קבוצה קטנה, משפחתית ושבעה
מאוד. מסוסיהם, הם משגיחים מגבוה על הפועלים היומיים. בזכות עבודתם הקשה והמבריקה של הילידים, ובזכות היותה מבודדת גאוגרפית,
מסחרית ופוליטית, המושבה הפכה ליצרנית רווחים אדירה לאדוניה,
שמזרימים חלק נכבד מהכספים למה שמכונה בגאווה "התרחבות בחו"ל." (נדב
איל, כתב מדיני ופוליטי, מתאר את המצב השורר כיום בישראל, במאמרו "לשבור,
לזכור, לחיות: יוצאים מהמטריקס", מעריב, 4.3.2011) (36)
גם – ואף
יותר - כיום, אנו צופים בחזונו של אימבר בהתממשותו. הממסד היהודי המושחת בארץ ישראל
נשלט בידי קומץ רודפי בצע שעושקים את העם, וככל שהולך וגובר זעם העם, הם כורתים
בריתות עם האימפריה של התאגידים האמריקנים הגלובליים, שמשתלטים על חיינו ועל
התרבות שלנו, מחסלים את הרעיונות והערכים שעליהם הם מושתתים - חופש, צדק
ושיוויון - ומחליפים אותם בערך הממון, תל"ג, רדיפה אחר עגל הזהב, וביטול
האינדיוידואל - השתקת וחיסול היצירתיות והמשוררים – רודפי החופש שמבטאים את
שאיפתנו, תקוותנו, דרישתנו, לשליטה בחיינו
- להיות עם חופשי בארצנו. "מי שאין לו
תקווה בלבו - נידון למוות" (זאב ז'בוטינסקי) (37) אם יצירת
חיינו חשובה לנו, עלינו להכיר בכך שהסיכון הקיומי, בלתת לאנשים שהכי פחות אכפת
להם מטובתנו לרכז בידיהם כל כך הרבה כוח וליצור את חיינו, גדול יותר היום אף
מימי ירושלים העתיקה וימיו של אימבר: נשק גרעיני וכורים גרעיניים, חיידקים
אלימים, הפצה אינטנסיבית של רעלים... הזמן קצר והמלאכה מרובה. אל לנו לחכות
למשיחים ומשוררים. כולנו משוררים. אם עוד לא עבדה תקוותנו להיות חופשיים משלטון
ההון, הבה נצא לרחובות, ונפגין ביחד את יכולת השירה שבנו, ונקרא את שירת-סיסמת
המחאה שלנו ושל אבותינו וסבינו מזה מאה ושלושים שנה: עוד לא אבדה תקוותנו להיות
עם חופשי (משלטון ההון) בארצנו: עוד
לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים! להיות
עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים! שוב:
להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים! "אני
מביא עמי את רוח האהבה והיין, את רוח האלילות... אכן, נושאי הוא ציון. אני הנני
אינדיוידואליסט... ורוצה אני שעמי יהיה אינדיוידואליסטי אף הוא. רוצה אני שבני
עמי יהיו בקנאות הם עצמם, ועל כן הנני ציוני." (נפתלי הרץ אימבר) (1) 13.
מקורות והערות 1.
Hutchins Hapgood, The
spirit of the Ghetto, (New York 1902), p.290 , מובא ב"מחבר "התקווה" כפופוליסט
אמריקני, פרק לא ידוע בחיי נ.ה. אימבר", ג.ד. גרשון, עמ' 190-191) 2.
למשל ב"נפתלי הרץ אימבר "בעל
התקווה"", יעקב קבקוב, הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות, עמ' 41, ומאמרו
של דב סדן, "לבוקובינה מזמור שיר", דבר, ז'-ח' באב ת"ש 3.ראו
למשל מכתבו של יוסף הלוי זליגר לד"ר אמיל בק, מראשי תנועת ההשכלה בלבוב.
ביק מוצג כ"ראש סיעת צירי מועצת הממלכה
האוסטרית". זליגר כותב: " בכל כרוזך לא תשים לב לרוטנים; ובהזהירך את בני אמונתך להוסיף ולעבֹד את הפֹלנים, פן יפלו עלינו והכונו או פן יחרימונו במסחר, לא יעלה על לבך, כי אכרי הרוטנים יוכלו להרע לנו
פי אלף
מאצילי הפלנים המעטים והחיים רק מזעת אפי האכרים והאמנים
והסוחרים.... באי כח עמים אחרים אינם
חכמים כמֹשקינו, הלא עם חכם ונבון אנחנו! להם טובה אגודה בת
שלשה אנשים מלִבטל בששים. לפי דבריך יש לצירים ממקור ישראל
בתוך מפלגות אחרות גם השפעה רבה וגם תועלת גדולה בנתינת החֻקים הכללית
ֿולנו יושבי אוסטריה לא יראה דבר מזה. לפי ידיעותנו אנחנו, לא יתנו
הצירים הנכרים לעבדיהם היהודים לדבר דבר לא בעניניהם ולא
בענינינו.
ואמנם אתה תתן דין וחשבון מפעֻלתך ופעֻלת חבריך במשך שנים
רבות וכמדתך
מדת מגן הדת תחל בדת ותכלה בדת. " http://benyehuda.org/seliger/emil.html כמו כן, בספרו "תולדות היהודים בבוצ'אץ'" כותב ד"ר נ.מ.
גלבר על מאבקם העיקש של יהודי גליציה להשיג זכויות ועצמאות, באמצעות בחירת
נציגיהם האמינים לתפקידים ציבוריים, וכיצד השלטון ניסה להכשיל את מאבקם באמצעות
יהודים קנויים, מקרב מנהיגי תנועת ההשכלה היהודית, כגון אמיל ביק, ראש ארגון
"שומר ישראל" בלבוב: "בשנת 1883 החליטה אסיפת בוחרים להציע את מועמדותו של הרב הוינא
והסופר
הידוע ד"ר יוסף שמואל בלאך, יליד דוקלא. שהתפרסם
באותה תקופה במלחמתו האמיצה והגאה נגד פרופסור ד"ר
רוהלינג וספרו "דער-תלמוד-יודע". ההסתדרות היהודית הפוליטית
בגליציה "שומר ישראל" ראתה בצעד זה דבר מכוון נגדה ופנתה אל הבוחרים היהודים במחוז קולומיא-שניאטין–בוצ'אץ' להעמיד מועמד מחוגיהם. גם
העיתונות הפולנית יצאה בחריפות נגד מועמדותו של ד"ר בלאך בטענה, שהוא רב וינאי, שאינו מכיר את גליציה ואינו מדבר פולנית. לעומת זאת הצהיר ד"ר בלאך שהוא יצטרף בפרלמנט לסיעת הפולנים. נגד
החלטת "שומר ישראל", "יעד הבחירות הראשי" בלבוב ונגד רצון
השלטונות, נבחר ד"ר בלאך ב-1460 קולות נגד 983 שקיבל פרופסור האוניברסיטה
בקרקא ד"ר ורשאואר לציר בפרלמנט הווינאי. בשנת 1885
התקיימו בחירות לפרלמנט החדש. גם הפעם נתקל ד"ר בלאך
בהתנגדות החוגים הרשמיים. ב-2 במאי 1885 הכריזה אסיפת בוחרים בבית הכנסת
בבוצ'אץ' את מועמדותו של בלאך. "ועד הבחירות המרכזי" בלבוב העמיד נגדו את ד"ר אמיל ביק. מאבק הבחירות היה קשה מאד.
לרשותו של
ד"ר ביק, שנתמך על ידי השלטונות, ראשי הקהילות וראשי
העיריות עמדו גם סכומי כסף גדולים, שאפשרו לו לרכוש קולות
הבוחרים. בבוצא'ץ' הצהיר ראש העירייה בריש שטרן שליותר ממאה
קולות לא יזכה בלאך.
בהשתדלותו של ד"ר בלאך הובטח לו על ידי נציב גליציה
שינתן לנציגו להיות נוכח בקלפי בזמן הבחירות. בבואו לבוצ'אץ' היה ד"ר בלאך
מוכרח להתאכסן בבית פרטי הואיל ושר המחוז אסר על בעלי המלונות
לאכסנו. בריש שטרן הכניס לרשימת הבוחרים שמות נפטרים והיה בטוח שיכשיל את
בלאך. הוא לא נרתע לספר לנוצרים כי ד"ר בלאך הוא שונא נוצרים. ד"ר
בלאך מספר בזיכרונותיו על יום הבחירות בבוצ'אץ' שבו העיזו היהודים בגליציה
לצאת בגלוי נגד תקיפי הקהילה והעירייה ולהלחם לזכויותיהם האזרחיות. 4.
"היהודי הגלותי לא
עוסק בעבודה פרודוקטיבית לפי אמות המידה המשכיליות והפרודוקטיביות (מ׳ לוין, ערכי חברה וכלכלה באידאולוגיה של תקופת ההשכלה, ירושלים
תשל"ו) אלא שקוע בתלמוד תורה, בלימודים או במסחר בכפתורים ומחטים, בסחבות
של מכנסיים בלים." (ארוכת בת-עמי, לד"ר רילף, מובא אצל ש"ל
ציטרון, תולדות חיבת ציון, וינה תרע"ג, עמ' 180). מובא אצל: ׳אופקים׳ מול
׳הגשמה׳: הגימנסיות העבר
ות הראשונות בארץ ישראל בין
שני יעדים ,1935-1906 נירית רייכל 5.
כותב גיש עמית
ב"האומה והתקווה: כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר", עמ'
92: "בגיל צעיר רכש ידיעות בתנ"ך והחל לומד בעצמו בבית המדרש הסמוך
לביתו... הוא סיפר שבשל הצטיינותו בלימודים נדרש לשמש "מגיד"
בבית-המדרש, אף על פי שנחשב על ידי רבים לאפיקורס. ברשימה שנתפרסמה לרגל פרסום
מבחר שיריו לאחר מותו, ציין שמריהו, אחיו של נפתלי הרץ אימבר, את המחלוקת
שנתגלעה בין המשורר הצעיר, שנמשך לרעיונות ההשכלה, לבין החסידים: "בבית של
ר' יהודה פונקשטיין מצא ספריה עשירה בעברית, באשכנזית ובצרפתית, ולאחר שהמפתח
לשפות זרות כבר היה בידו – היה בולע את הספרים. עד חצות הלילה היה שוכב במיטתו
מעיין בספרים, וכל ספר שהיה קורא אך פעם אחת, נחקק בזכרונו. המשכילים, דעתם נחה,
אמנם, מהתקדמותו בידיעות חדשות. לעומת זאת, נתרבו מתנגדיו ושונאיו מצד החסידים,
שרדפו אותו, גם בבית המדרש וגם מחוצה לו". ברשימותיו שרטט שמריהו אימבר
ביוגרפיה מיתית של המשורר, העשויה על-פי דפוס האמן האלוהי, שנבחר לייעודו עוד
בטרם הגיח מרחם אימו. דמותו של אימבר, כפי שהיא מצטיירת מתיאור אחיו, מבוססת על
הדוגמה הקלאסית של הגיבור והנביא, שהתמסרותו המוחלטת לייעודו דנה אותו, כבר משחר
ילדותו, לבדידות ומכאוב, בה בעת שהיא מכוננת את דמותו אפופת ההילה, ומעניקה תוקף
לסמכותו הבלתי מעורערת כמשורר: "מילדותו היה רגיל לשכב במיטה עד חצי היום,
וגם אז לא בנקל הוציאוהו ממנה, ובקושי רב הובל לחדר. לא אחת ולא שתים מוכרח היה
העוזר לקחת אותו אל החדר לוט בשמיכתו. אבל שם היה הוא תמיד 'התקיף', ואם, למשל,
חסר היה את החשק ללמוד, שוא היה עמל העוזר והמלמד גם יחד"." 6.
"נפתלי הרץ אימבר
"בעל התקווה"", יעקב קבקוב, הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות, עמ'
3 7.
"נפתלי הרץ אימבר "בעל
התקווה"", יעקב קבקוב, הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות, עמ' 5 8.
"יהושע השיל
שור", בהוצאת מוסד ביאליק 9.
"נפתלי הרץ אימבר "בעל
התקווה"", יעקב קבקוב, הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות, עמ' 5. אנשי
תנועת ההשכלה היהודית בברודי, תנועת "חכמי ישראל", ובראשם רנ"ק
(רבי נחמן קרוכמל) – ובנו אברהם קרוכמל שהיה בין תלמידיו וממשיכי דרכו - השפיעו
על התפתחות ההשכלה העברית בשתי דרכים: באמצעות חוג התלמידים שהתקבץ סביב
רנ"ק, ובו יוצרים וחוקרים שהיו אחר כך בשורה הראשונה של תנועת ההשכלה
היהודית בגליציה, באוסטריה ובמזרח אירופה; ובאמצעות ספרו, "מורה נבוכי
הזמן", שבו הציג תפיסה פילוסופית והיסטורית מקיפה על אודות עם ישראל.
ביוגרפים וחוקרים של רנ"ק, ובהם למשל שמעון רבידוביץ', יוסף קלוזנר ואליעזר
שביד, כתבו כי הגותו של רנ"ק השפיעה במישרין ובעקיפין על כל חוקרי תולדות
עם ישראל בדורות הבאים. ריב"ל אמר כי "מן הפירורים שנפלו מתחת שולחנו
של רנ"ק, יצאו לאור כמה ספרים של חכמים שהיו בימיו, שהיו מלקטים ומקבצים
אותם".[יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, ירושלים
תשי"ב, עמ' 148–214.]
ואולם
גרשם שלום, במאמרו התוקף את תנועת "חכמת ישראל" [אליעזר שביד,
"הרהורים על חכמת ישראל", בתוך: דברים בגו, תל אביב תשל"ו, עמ'
385–403 (בעיקר עמ' 389)] טען, בנימתו הצינית, כי לאמיתו של דבר השפעתו של
רנ"ק היתה לא בזמן שנכתבה אלא מאוחר יותר, כשהתאימה לאינטרסים מסוימים:
"זוהי עובדה שאינה מקובלת היום, כי רב כוחו של הטשטוש הסנטימנטלי, אבל אולי
מותר לקבוע פעם גם את האמת הפשוטה הזו. רנ"ק לא השפיע מפני שספרו הגאוני לא
התאים כלל, לכל הפחות בקוים יסודיים אחדים, לאינטרסים של חכמת ישראל בדורות ההם,
ורק עם שינוי האווירה ניצנץ גם זוהר המטמון הנעלם". תנועת ההשכלה הפיצה את השינויים התרבותיים בקרב
העם היהודי בגולה, באמצעות שליחת אנשיה (ספרים, הוגי דעות, משוררים, מדענים
ומנהיגים רוחניים) ומידע כתוב מטעמה ברחבי העולם היהודי בגלות. התפיסות שהפיצה
התקבלו או לא, בהתאם לאינטרסים העכשוויים של בעלי הכוח. 10. "נפתלי הרץ אימבר "בעל התקווה"”, יעקב קבקוב, הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות, עמ'
5, עמ' 118 11. שם, עמ' 6 12. שם, עמ' 4 13. שם, עמ' 118 14. "מי? אוליפנט?", עיתון קצרין. שם נכתב: "בספרו,
"ארץ הגלעד", שראה אור בשנת 1880, אוליפנט הציע לסלול מסילת ברזל שתימתח בין חיפה, טבריה, עמק החולה ודמשק, תתפצל ותפנה דרומה לאורך בקעת הירדן עד לעיר עקבה. משם, ראה אוליפנט בחזונו, המשך של המסילה עד
לגדותיה
המזרחיות של תעלת סואץ. כן הציע להקים את
"מושבה", חבל ארץ יהודי אוטונומי בחבל הגלעד, שבעבר
הירדן המזרחי, בין נחל ארנון לירמוך." http://www.shishibagolan.co.il/htmls/article.aspx?c0=15715&bsp=15594 בספרו, "פעמון סדוק", כותב איתי בחור (עמ' 17-19, 25, 51-52)
: "[אוליפנט] לראשונה בחייו הגה תוכנית מיסטית-פוליטית משלו, תוכנית
"ארץ הגלעד", שמשלבת את הגאולה הנוצרית עם קידום האינטרסים הבריטיים
ועם שיבת היהודים לארצם. במרכזה של תוכנית "ארץ הגלעד" עמד רעיון
להקים מושבה יהודית בחסות בריטית בארץ-ישראל... כך, סבר, תיפטר בעיית יהודי מזרח
אירופה, תגדל ההשפעה הבריטית באימפריה העות'מאנית, ותיבלם המעורבות הרוסית במזרח
התיכון, מעורבות שסיכנה את האינטרסים הבריטיים... בשיחה פרטית הצהיר אוליפנט –
'חובתי היא להישאר בפלשתינה ולטפח את היהודים לא משום שאני מכבד אותם, את
תכונותיהם או את הווייתם. נהפוך הוא – אני חושב שהם הגזע הבזוי ביותר עלי אדמות.
אך יש צורך דחוף ליישב את הארץ ולפתחה ואין זולת היהודים מי שירצו לעשות זאת.
הצורך נובע מצרכיה הגלובליים של בריטניה ואלה מתאחדים עם השקפותיי הדתיות'...
לורנס אוליפנט ראה בבעיית הפליטים הזדמנות פז ליישום תוכנית "ארץ
הגלעד" – להשיב את עם ישראל לארצו, לקדם את האינטרסים הבריטיים במזרח,
לפרוע את חובות האימפריה העות'מאנית, ובכלל להביא לגאולת האנושות... וגם תוכנית
קטנה לגאולתו האישית והכלכלית של אוליפנט. במרכז התוכנית עמדה סלילת מסילת רכבת
שאורכה כאלף קילומטר בין דמשק לאיסמעליה, דרך איזור התבואה העשיר של עבר הירדן
המזרחי, עם שלוחות לחיפה ולירושלים. מסילה זו נועדה לחבור למסילה נוספת שתגיע
לים סוף. רשת המסילות, שתחבר בין אירופה ואסיה, תאפשר להוביל סחורות (בעיקר
פירות, ירקות ותבואה) ולהסיע עולי רגל מוסלמים לאיסמעליה ומשם, באוניות, למכה.
אוליפנט שאף לבנות לאורך המסילה מושבות יהודיות שיספקו סחורות ונוסעים לפרנסתה
של חברת מסילת הברזל, יעשׂו אותה למפעל רווחי ויעשירו אותו. השיטה של בניית
יישובים על ידי חברות הרכבות היתה מקובלת אז בארצות־הברית, ואוליפנט נחשׂף אליה
אחרי שעזב את הקומונה של האריס ועבד בחברת הטלגרף בניו־יורק. את כבל הטלגרף
הטראנס אטלנטי סלל סיירוס פילד, אחד מבארוני הרכבות האמריקניים שקיבלו מהעם את
הכינוי "הבארונים השודדים", וקיבלו מהממשלה האמריקנית זיכיונות לסלול
מסילות ברזל לאורך ולרוחב ארצות־הברית, מענקים כספיים אדירים, פטור ממסים לשנים
רבות ושטחי אדמה עצומים ועשירים בנפט, פחם, ברזל, זהב, נחושת ומים. חברות
הרכבות, שהשתלטו על אדמתה ומשאביה של האומה האמריקאית, הפסידו כסף משום שהארץ
היתה לא מיושבת ברובה, לא נמצאו צרכנים לשירותי התובלה ולא היה באמריקה כוח
עבודה להפקת משאבי הקרקע ולעיבודם. בארוני המסילות פעלו לפיתרון המחסור
באוכלוסייה יצרנית וצרכנית. הם הפיקו מצגות שקופיות תלת־מימדיות וסרטי פנס קסם.
המצגות וסרטי התעמולה הופצו באירופה באמצעות סוכני מכירות ששיכנעו אנשים לעזוב
את ארצותיהם ולהגר לארץ העשירה 'בה
גדל הכסף על העצים'. מהגרים הגיעו בהמוניהם לנמל ניו־יורק, שם
הועלו על רכבות ונשלחו ליישובים חדשים שהקימו החברות לאורך מסילות הברזל. הם
הפכו לפועלים התלויים בחברות המסילות, שהיו המעסיקים והבעלים של הקרקע ואמצעי
הייצור, הבתים, החנויות השונות ובתי־הקברות. ניסיונות התקוממות של הפועלים דוכאו
בירי לקהל. פועלים מורדים גורשו או נרצחו ביריות מידי קלגסים של צבאות פרטיים
ששׂכרו חברות המסילות מחברת אבטחה בשם "פּינְקֶרטוֹן" (בית־המשפט העליון
של ארצות־הברית הכשיר מבחינה חוקית את המעשׂים האלה). כבר ב־1879, בעת מסעו
הראשון לארץ־ישׂראל, חיפשׂ אוליפנט תוואי למסילת הברזל שלו ובדק אפשרות של רכישת
קרקעות לאורכו. במקביל ניסה לגייס משקיעים באנגליה ומתיישבים יהודים ברומניה.
הוא פירסם בעיתון היהודי־אנגלי "ג'ואיש כרוניקל" מאמרים בזכות
התיישבות יהודים בארץ־ישׂראל — לאורך מסילת הברזל העתידית. אוליפנט אף יזם דיון
בבית־הנבחרים הבריטי בשאלת יישוב ארץ־ישׂראל על ידי יהודים ותפקידה של אנגליה
במהלך זה. פעולותיו הפוליטיות והעיתונאיות הקנו לו אהדה עצומה בקרב חובבי־ציון,
הוא נחשב ל'חובב־ציון אמיתי בן הדת
הנוצרית' והעיתונות היהודית הנלהבת כינתה אותו "כורש
השני". " 15. שם, עמ' 60-61 16. שם, עמ' 62 17.
איתי בחור מתאר את המצב בספרו "פעמון סדוק" (עמ' 75-78): "הבארון
השׂיג ריבונות מלאה ובלעדית על הרכוש ועל האיכרים של שומרון, ראש־פנה,
ראשון־לציון, וחלק מפתח־תקוה. כמעט כל היישוב היהודי שהיה מחוץ לערי־הקודש היה
בידיו. האדמות נרשמו על שם נציגיו (בדרך כלל על שם מיכאל ארלנגר), או שהוטלו
עליהן משכנתאות כבדות כנגד חוב הבעלים. מהמתיישבים תבע 'ציות עיוור', ושלל מהם
את האפשרות להשתתף בקביעת סוגי הגידולים החקלאיים, שיטות העבודה ויעדי ההשקעות.
הוא הכתיב כל פרט באורח חייהם, וקבע איך יגורו, מה ילבשו, מה יאכלו, אם יתחתנו,
איך והאם יתפללו. עם זאת, רצה שהמתיישבים יתייחסו לקרקע כאל אדמתם שלהם, ורשם את
השקעותיו החקלאיות כהלוואות שנתן להם. גם סכומי הכסף החודשיים שקצב למתיישבים
למחייתם לא נחשבו למשׂכורת, אלא להלוואה. ובנוסף, התעקש שיראו את עצמם כאנשים
אחראים לגורלם. הבארון כפה את עצמו, את רצונו, את רעיונותיו ואת שיטותיו על
המתיישבים ותבע שיהיו אסירי תודה כלפיו; כשלא היו מספיק אסירי תודה לטעמו, כלומר,
כשביטאו את רצונם ומחשבותיהם, נפגע, כעס, ראה בהם כפויי טובה והעניש אותם בקנסות
ובגירוש מהארץ. ב־1883, כשתושבי ראשון־לציון התקוממו נגד שיטותיו, הורה הבארון
לדכא אותם באמצעות הצבא הטורקי. בעקבות ההתקוממות גורשה מראשון־לציון קבוצת
סטודנטים צעירים שעבדו במושבה ונקראו ביל"ויים (ראשי תיבות: "בית יעקב
לכו ונלכה")... אחרי ההתקוממות בראשון־לציון קרא הבארון את תקנות
ביל"ו. בדומה לצאר הרוסי, הבארון קבע ששאיפות החירות של הביל"ויים
הינן ביטוי לניהיליזם (התפקרות מוחלטת מערכים), והחליט לגרשם מהמושבה. הצעירים
עמדו על סף מוות ברעב. (יחיאל מיכל פינס, הנאמן של קרן מזכרת משה מונטיפיורי
מלונדון, הסכים להציל את הסטודנטים החילונים רק בתנאי שישמרו את מצוות הדת
היהודית. הביל"ויים השבורים רצו לחיות והסכימו לתנאיו. הם הקימו את המושבה
גדרה). התוכנית של הבארון רוטשילד לא התחשבה ברצונותיהם של המתיישבים. הקריסה
הכלכלית של המושבות היתה לדעתו הוכחה פשטנית לכך שהם אינם מוכשרים לנהל את
חייהם, ואינם ראויים להיות אנשים חופשיים. העובדה שהתמוטטות המושבות היתה בעיקר
תוצאה של מחסור באמצעים, לא במוטיבציה ויכולת, נעלמה מעיניו. האיכרים לא היו אריסים
מלידה. השאיפה לחירות היוותה ציר מרכזי בתפישׂת עולמם. הם בחרו להגר לארץ־ישׂראל
לא רק בעקבות זכרונות היסטוריים, אלא משום שהעריכו שבעלות על אדמתם ואוטונומיה
מסוימת הם תנאי לחיי חופש, יושר וכבוד. הם היו בני המאה התשע־עשׂרה והושפעו
מרעיונות החירות, השיוויון והאחווה שהתפרצו במהפכה הצרפתית, התפשטו עם מלחמות
נפוליאון ברחבי אירופה ותססו במשך שבעים שנה. המתיישבים לא הצליחו לחיות לפי
הרעיונות האלה במולדתם, אך גדלו עליהם ושאפו אליהם. העליה לארץ היתה בעיניהם
אמצעי להגשמתם. הבארון הפך אותם לאנשים מרירים, החיים על אדמתם שלהם — שלדעתם
נגזלה מהם בעורמה ובמירמה — כעובדים משוללי חירות. היה צפוי שהניגוד בין תפישׂת
העולם הלאומית־דיקטטורית של הבארון לבין תפישׂת־העולם הליבראלית של האיכרים
יוביל להתנגשות. מאז ומעולם מעבידים הבינו שכדי להפיק את המירב מעובד לא חופשי
(וגם מזה הקרוי חופשי) יש להפעיל עליו אמצעים שונים כדי שלא יתרשל במלאכתו.
אמצעים אלה נעו בטווח שבין הפחדה ועונשין (המתה, עונשי גוף והפסקת ההעסקה) ובין
דברי כיבושין, תגמול ומניפולציות שנועדו לגרום לעובד לחוש שותף למעסיקו (מעבר
להכרה בתלות הכלכלית שביניהם). אף שיטה (לפני הקומוניזם והניאו־קפיטאליזם) לא
ניסתה להשתלט על מוחו של עובד, תוך תביעה ממנו שיאהב את השליטה בו ויצדיק אותה
מבחינה מוסרית. תוכניתו של הבארון נועדה לשפר את מצבו ואת כבודו של "עם
ישׂראל". בתוכנית אין זכר לכך ש"עם ישׂראל" מורכב מבני־אדם עם רצונות,
שאיפות ועולם ערכי אישי. בשם המטרה הלאומית תבע הבארון מהמתיישבים להקריב לא רק
את חירותם, אלא גם את שאיפתם לחירות. היענות לתביעה כזאת היתה לא אנושית וגם לא
אפשרית. התוכנית הזאת היתה פסולה מבחינה מוסרית; היא גם לא הצליחה. הבארון חשב שיידרשו כ־350 אלף פרנק כדי להעמיד את היישוב בארץ־ישׂראל על בסיס כלכלי; בפועל
הוציא עשׂרות־מיליונים על תוכנית מופרכת שנמשכה בגלגולים שונים למעלה מארבעים שנה, גרם סבל ועוול למשפחות המתיישבים, והניע אותם להפנות את
כוחם ומרצם למאבק בו ובשלטונו, במקום להצלחת המפעל. בסופו של דבר הבארון לא החזיר את השקעתו, היישוב שקם בארץ היה מוגבל בהיקפו, כושל מבחינה כלכלית, ולבסוף
גם נחלץ מידיו." 18.
אינציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, דוד תדהר (http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/3/1296) : "היה ישראל בלקינד הרוח החיה
בעליזותו ובאמונתו בעתיד. אולם יחם פקידי הבארון אל האברים והפועלים מקבלי
התמיכה היה מדכא. הפקידים לא הבינו לרוח החלוצים ולמשאת-נפשם הלאומית וישראל
בלקינד התמרד נגדם ואף כתב מכתב תלונה אל הבארון עצמו בשם האכרים. התוצאה היתה -
פקודה לגרשו מהמושבה והפקידות אסרה על אחיו ואחותו אף להלינו בביתם ורק בגניבה
ובשבילי עקיפין היה נכנס לפעמים לבקרם... זנח את משקו בגדרה ועבד במשק אחיו שמשון בראשון לציון, השתתף בחיי
התרבות במושבה, ארגן מקהלת ילדים ולימד בה את שירי נ. ה . אימבר (מחבר "התקוה")
שישב באותו זמן בבית אחיו... והנה פרץ שוב מרד האכרים בראשון לציון, והפעם נגד
הפקיד אוסובצקי ונגד שיטת התמיכות והאפוטרופסות והדיכוי בכלל, וכשהתלקחה המלחמה
ביותר הצטרף גם הוא אליה, אף כי כחבר ועד חובבי ציון היה מקורב להירש ולפקידות
בכלל וקיווה לפעול בעזרתם גדולות לטובת הישוב. וכשניצחה הפקידות, ואחיו שמשון
היה בין 5 המשפחות מראשי המורדים שבעקב תנאי הכניעה והשלום הוכרחו לעזוב את
המושבה ועבר לגדרה, הוכרח גם ישראל לעזוב את ראשון לציון ומשקו בגדרה כבר היה
לאחר, ואז נתן את דעתו על עבודה חינוך, שגדל באוירתה בבית אביו וכבר התמחה בה
בהוראת עברית לחבריו הבילויים ובהוראת שירה לילדי ראשון לציון כמתנדב במקהלה
שיסד. אז יסד ביפו בתרמ"ט בית-ספר עברי פרטי, הראשון מסוג זה בעיר והשני
בארץ (אחרי ביה"ס של ראשון לציון.), בו הורו גם אביו, אחותו סוניה ויהודה גרזובסקי (גור). עבדו בהתלהבות והתאמצו
להתגבר על הקשיים שבחוסר שיטה מוכנה וספרי לימוד." כמו כן כותב ד"ר מנחם שטרן (בית יעקב עלו והלכו
http://www.segulamag.com/he/articles/view-article.asp?article=19) : הסכסוך עם הברון. לאחר תקופה קצרה החלו
הביל"ויים לסבול מיחסם הקשה והגס של פקידי הברון. אחדים מהם לא יכלו להסתגל לאווירה הלא נעימה, עזבו את ראשון לציון ושבו למקווה ישראל. ישראל בלקינד כתב מכתב תלונה לפריז על יחסם המביש של פקידי הברון. בתגובה
למכתבו הגיע ב-1.10.1883 מברק מפריז ובו הודעה להירש שהברון יחדש את התמיכה בראשון לציון רק לאחר שבלקינד יגורש מהמושבה. חברי הקבוצה
התייצבו
לצד בלקינד, וב-20.11.1883 קיבל הירש מברק מפריז ובו הוראה
לתת לאנשי ראשון לציון רק את מחצית ההקצבה, כעונש על
תמיכתם בבלקינד. בסופו של דבר עזב בלקינד את המושבה כדי למנוע
פגיעה נוספת בחבריו. 19.
"מחבר "התקווה" כפופוליסט אמריקני - פרק לא ידוע בחיי נ.ה.
אימבר", ג.ד. נחשון 20.
התקווה – ההמנון הלאומי של ישראל, אליהו הכהן
21.
"נפתלי הרץ אימבר "בעל התקווה"", יעקב קבקוב, הוצאת מכון
הברמן למחקרי ספרות, עמ' 65-70 22.
"דרך ארץ נחלה", ישי פלסר 23. על פי
ד"ר הלל יפה, מצוטט אצל "בחדר המיטות של אליהו שייד", אורי קציר,
ו"פעמון סדוק", איתי בחור: ''ראיתי את שייד, שתינו תה יחד אצל בן שימול (ראש פקידי הברון בזכרון יעקב). אחר כך התחילה'תהלוכת
הנערות'. למחרת, לא נזדמן לי לראותו כמעט, כי חצי היום אני ביליתי בטנטורה ובחצי השני הוא התייחד עם... בשבת נח אחרי ניצחונותיו. ביום א' נסע'... רבים ריננו אחרי העליון
שבעליונים, אחרי שייד, ואמרו עליו שהוא חשוד גם על יחסים מיוחדים לבין
אותן צעירות, שנשלחו בחסדה של הפקידות לפאריס להשתלמות, ובשל כך, אחרי עלותן
במעלות התרבות הפריסאית, היו זוכות להיות מנהלות בבתי הספר של המושבות'." 24. ׳אופקים׳ מול
׳הגשמה׳: הגימנסיות העבר
ות הראשונות בארץ ישראל בין
שני יעדים ,1935-1906 נירית רייכל: " הניסיון
להקים מען הסתדרות ארץ ישראלית שתאגד את הישוב הישן והחדש נתקל בהתנגדויות
מחוגים שונים, וביניהם: הברון רוטשילד, חברת כי"ח, חברת יק"א, , חברת
"עזרה" וחלק מחברי הועד האודסאי... עודף השכלה (התמשכלות) נתפס
לעתים בתור גורם מסוכן, העלול להפנים באיכר (ובבן האיכרים) שאיפות שאינן
טיפוסיות לאיכרים. בעיני אנשי העלייה השנייה, השכלה כללית הגורמת לניתוק מחיי
העבודה היא ביטוי ל"אינטלקטואליזם עקר", והיא סותרת את דרישותיה של
האידאולוגיה הלאומית. לכן יש לטפח "צעירים שלא יחלמו על חיי עיר ולא ירדפו
אחרי הספר או אחרי דיפלומים גבוהים, אנו צריכים עתה לדור צעיר וחזק שידע
לסבול". השכלה כללית או הרחבת אופקיו
של התלמיד הארץ-ישראלי לא רק שאינם מוזכרים בין העקרונות האלה, אלה הם אף נוגדים
את הרוח המאפיינת את הפרוגרמות החינוכיות המוצהרות. כל הפרוגרמות החינוכיות יחסו
חשיבות רבל ללשון הדיבור של "דור הבנים" – העברית. יונתן שפירא טוען בספר
"עילית ללא ממשיכים" כי לא ניתנה השכלה מספקת ל"דור הבנים",
והוא מאשים את החינוך הציוני בארץ בכך שהוליד "דור צר אופק, קונפורמיסט,
א-פוליטי, שלא היה מסוגל להתמרד נגד סמכות האבות", דור של צייתנים
וחקיינים". לטענתו יש קשר בין דלותה האינטלקטואלית והאחרת של ההנהגה
הישראלית מקרב "דור הבנים" ובין ההשכלה הכללית המצומצמת שהוקנתה לדור
זה. את הצמצום בהשכלה יחס יונתן שפירא לשפה העברית "המוגבלת",
"פעלה כצנזור פנימי", כך ש"בגיל ההתבגרות האינטלקטואלית... לא
היתה בידי ילידי הארץ חניכי בתי הספר העבריים, שפה בעזרתה יכלו לנתח את החיים
הציבוריים של החברה המודרנית". אניטה שפירא במאמרה "דור בארץ" גורסת
ש"דור הבנים" צמצם את אופקיו בעצמו ובמכוון, עקב אימוץ "האתוס
החלוצי" שטופח בעיקר בתנועות-הנוער. שמואל אלמוג טוען במאמרו
"החלוציות כתרבות חלופית" כי "אתוס החלוץ" מאפיין את האבות
המייסדים. אחד ממאפייניו המרכזיים לפי שמואל אלמוג הוא היחס השלילי ללמדנות
ולהשכלה: "ההוכחה שהחלוץ אכן השתחרר מן העבר השלילי באה לידי ביטוי בהפגנת
אדישות... כלפי תרבות ולמדנות". מאפיין זה בא לידי ביטוי בעיצוב הדגם של
דור הבנים ובדימוי שנצמד אליו.... הגימנסיה שילבה אפוא בין
תלמידיה העבריים, שנועדו להנהיג את "דור הבנים" הארץ-ישראלי בדרך
הלאומית החדשה... מחויבות זו של הגימנסיה השפיעה על תוכנית הלימודים והגבירה את
נחישות מאמציה של הגימנסיה לקבל הכרה רשמית של השלטונות ובכך להקנות הכרה
בינלאומית לתעודת הסיום של בוגריה. כדי להשיג זאת, היה צורך באיזור של העולם
האקדמי העולמי על רמת הלימודים בגימנסיה. אישור כזה היה אפשר להשיג מאחת המעצמות
או מן השלטון העות'מני. ראשי הגימנסיה בחרו בדרך האחרונה: מטמן-כהן התעתמן,
התחייב שהשפה הטורקית תילמד בגימנסיה וקיבל על עצמו את מרות הפיקוח הטורקי על
בחינות הבגרות הפנימיות שלה.. מילוי שלושת התנאים האלה הקנה לגימנסיה את האישור
המבוקש: מ1910 ואילך נפתחו שערי האוניברסיטה באיסטנבול לפני בוגריה, ובעקבות זאת
נפתחו בפיהם גם שעריהן של אוניברסיטאות נוספות." "ד"ר מטמן ורעייתו
היו שותפים לחלום בדבר הקמת גימנסיה במושבה ראשון-לציון. משלא הצליחו להגשימו במושבה,
המשיכו את יוזמתו של בלקינד והעזו לפתוח גימנסיה פרטית עברית.... בין מנהיגי
היישוב ומנהיגי המורים שביטאו את התנגדותם לגימנסיות העבריות מעל גבי
העיתונות... חלקם חזרו בהם מהתנגדותם ושלחו את בניהם ללמוד בגימנסיות." 25. "נפתלי הרץ אימבר
"בעל התקווה"", יעקב קבקוב, הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות, עמ'
91 26. "נפילת
ירושלים", נפתלי הרץ אימבר. 27.
מומלץ לקרוא את המאמר: "מחבר "התקווה" כפופוליסט אמריקני, פרק לא
ידוע בחיי נ.ה. אימבר", ג.ד. גרשון, הסוקר את תפיסתו השורשית והמבריקה של
אימבר. 28.
"מחבר "התקווה" כפופוליסט אמריקני, פרק לא ידוע בחיי נ.ה.
אימבר", ", ג.ד. גרשון, עמ' 193 29. Hutchins
Hapgood, The spirit of the Ghetto, (New York 1902), p.296 , מובא ב"מחבר
"התקווה" כפופוליסט אמריקני", פרק לא ידוע בחיי נ.ה.
אימבר", ג.ד. גרשון, עמ' 191) 30 "מחבר
"התקווה" כפופוליסט אמריקני, פרק לא ידוע בחיי נ.ה. אימבר",
", ג.ד. גרשון, עמ' 191 31. "נפתלי הרץ אימבר
"בעל התקווה"", יעקב קבקוב, הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות. כמו
רוב הספרות בעניינו של אימבר וההמנון הלאומי, גם ספר זה, שבו המחבר כנראה מצנזר
עצמו או מצונזר, מצליח לסקור עובדות על כל חייו של אימבר, כמעט מבלי להזכיר כלל
את מי שהיה באמת, מסריו ודעותיו. אולם בעמוד 93 כותב המחבר בזהירות:
"בחוברת האחרונה ["מפלת ירושלים"] מתח [אימבר] ביקורת על שיטת
הקפיטליזם ברוח התנועה הפופוליסטית שהיתה נפוצה אז במערב ארצות הברית. את סיבת
מפלת ירושלים תלה המשורר במלחמת המעמדת שפרצה בין שדרות העם. המסקנה שהסיק היתה,
שאם אמריקה רוצה להימנע מתמוטה דומה, עליה לחסל את משטר הניצול של
הקפיטליזם." וכאן מפנה המחבר להערת שוליים שבה כתב: 'ראה מאמרו של גד
נחשון, "מחבר 'התקווה' כפופוליסט אמריקני, פרק לא ידוע בחיי נ.ה.
אימבר"... במכתבו הודיע [אימבר] שהוא מכין ספר אנגלי בשם "תולדות
העניות" ברוח דעותיו הפופוליסטיות של המושל. כנראה, שאימבר לא זכה לתגובה
כלשהי מאת המושל, וחיבורו לא יצא מגדר מחשבה למעשה.' נראה שהמחבר יצא מגדרו שלא
להתייחס לחיבורו החשוב ביותר של אימבר (ואולי של מחבר עברי כלשהו), שלמעשה כן
נכתב ופורסם בסופו של דבר, בשם "תולדות הממון" - ולמעשה בו בעיקר עוסק
מאמרו של גד נחשון שאליו מפנה ההערה... 32.
מובא ב"פעמון סדוק", איתי בחור, עמ' 61 33. גיש
עמית "כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר": "נטייתו של הממסד
הציוני לסתום את הגולל מעל שירי הקובץ לא הצליחה: בשנת 1986 נשלחו השירים לביתן
מושבות ארץ-ישראל בתערוכה בין-לאומית שהתקיימה בברלין, והקהל "חטף אותם
כחטוף לחמניות טריות, יותר מאשר את בקבוקי יין כרמל ושקדי פתח תקווה".
במהלך השנים הבאות הלכה "התקוה" והתפשטה כהמנון בלתי רשמי... על אף
ששירתו ספוגה במוטיבים לאומיים, נפקד מקומה, באורח כמעט מוחלט, מדברי ימיה של
ההיסטוריוגרפיה הקנונית של הספרות העברית... מבין רושמי קורותיה של הספרות
העברית החדשה יצא אך דב סדן להגן על שמו של המשורר, ודומה שאף הוא עשה זאת בלא
נחת. כך, בבקשו לעגן את מקומו של אימבר בין שאר משוררי האומה, נדרש סדן לפרקטיקה
אפולוגטית מעט... מאז שלהי המאה הי"ט התקשו מבקריו של אימבר לישב את המתח
שבין מחויבותו המוצהרת של המשורר למפעל כינון האומה, לבין כשלונו הנחרץ להשתלב
בכלכלת הדימויים של האתוס הציוני...ההסבר לדחיקתו של אימבר אל שולי הקנון
הספרותי נעוץ, אפוא, לא רק בשירתו, כי אם גם בצרכיו הפוליטיים והאידאולוגיים של
הפרויקט הציוני: כדי לזכור את "התקוה", וכדי להציבה כמופת לאומיף היה
על הקהילייה הלאומית המדומיינת להדחיק, לטשטש ולהשכיח את אימבר עצמו, כמחבר הביוגרפי
של ההימנון הלאומי. אימבר, שניסיונותיו לרכוש לעצמו משלח יד הסתיימו כולם במפח
נפש, הו אפוא צרימה שלא ניתן ליישבה, בהופיעו כקריאת תיגר על האידאולוגיה
הציונית ההגמונית: בסתירה שבין עמדתו הפומבית לבין אורחות חייוף התנהגותו ומראהו
הפיזי, מתגלה סירובו של אימבר להפוך לנמעו לאומי נורמטיבי, כלומר לסובייקט הנענה
לפעולתם של מנגנונים אידאולוגיים, התובעים ממנו להפנים את קיומו של
ה"מדומה" כאמו כבעל מעמד ותפקיד מוגדר בתרבות. ברצוני לטעון, עם זאת,
כי הדרתו של אימבר מן ההיסטוריוגרפיה הקנונית לא היתה אלא הקדמה חיונית, כמעט
בלתי נמנעת, בדרך לעלייתו המחודשת על גבי בימת הלאומיות: אם הוא נשכח, לא היה זה
רק בשל כישלונו להשתלב בכלכלת הדימויים של האתוס הציוני, אלא גם מפני שכדי לשמש
סמל בשירות אחדות האומה, היה צורך להשיל מעליו את קלסתרו ואת ממשותו ההיסטורית,
ולהפכו לאנונימי, נטול זהות וחסר פנים. קברו הריק של אימבר, אם להסתייע בדימוי
הידוי של בנדיקט אנדרסון, רווי אפוא בכל זאת ברוחות הרפאים של הדמיון
הלאומי." 34.
ח.נ. ביאליק, שירים, דביר, תל אביב תשכ"ו עמ' כט 35.
מצוטט אצל גליה ירדני, "נ"ה אימבר ולורנס אוליפנט", מולד, יוני
1964, עמ' 41 36.
מתוך:"לשבור, לזכור, לחיות: יוצאים מהמטריקס", מעריב, 4.3.2011, נדב
איל, כתב מדיני ופוליטי, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10 37.
מצוטט ב"התקווה: אולי להחליף את ההמנון שלנו" , צבי גיל 14. ביביולגרפיה 1.
Hutchins Hapgood, The
spirit of the Ghetto, (New York 1902), p.290 2.
"מחבר
"התקווה" כפופוליסט אמריקני, פרק לא ידוע בחיי נ.ה. אימבר", ג.ד.
גרשון 3.
"נפתלי הרץ אימבר "בעל
התקווה"", יעקב קבקוב, הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות 4.
מאמרו של דב סדן,
"לבוקובינה מזמור שיר", דבר, ז'-ח' באב ת"ש 5.
מכתבו של יוסף הלוי זליגר לד"ר אמיל בק http://benyehuda.org/seliger/emil.html 6.
"תולדות היהודים
בבוצ'אץ'", ד"ר נ.מ. גלבר 7.
׳אופקים׳ מול
׳הגשמה׳: הגימנסיות העבר
ות הראשונות בארץ ישראל בין
שני יעדים ,1935-1906 נירית רייכל 8.
"האומה והתקווה: כיצד
זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר", גיש עמית 9.
"יהושע השיל
שור", בהוצאת מוסד ביאליק 10. יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב,
ירושלים תשי"ב, עמ' 148–214. 11. אליעזר שביד,
"הרהורים על חכמת ישראל", בתוך: דברים בגו, תל אביב תשל"ו 12. "מי? אוליפנט?", עיתון קצרין. http://www.shishibagolan.co.il/htmls/article.aspx?c0=15715&bsp=15594 13.
"ארץ הגלעד",
לורנס אוליפנט 14.
"פעמון סדוק",
איתי בחור 15.
אינציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, דוד תדהר (http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/3/1296) 16. " בית יעקב עלו והלכו", ד"ר מנחם שטרן (http://www.segulamag.com/he/articles/view-article.asp?article=19) 17.
"התקווה – ההמנון
הלאומי של ישראל", אליהו הכהן 18. "דרך ארץ
נחלה", ישי פלסר 23. "בחדר
המיטות של אליהו שייד", אורי קציר 24. "נפילת
ירושלים", נפתלי הרץ אימבר. 25.
ח.נ. ביאליק, שירים, דביר, תל אביב תשכ"ו עמ' כט 35.
"לשבור, לזכור, לחיות: יוצאים מהמטריקס", נדב איל, מעריב, 4.3.2011 36.
"התקווה: אולי להחליף את ההמנון שלנו" , צבי גיל |
|
משנים און ליין, מקבוצת משנים, היא קבוצת תקשורת עצמאית התנדבותית של תושבים, פעילים ועיתונאים מנוסים, שהתגבשו במטרה ליצור כלי תקשורתי עצמאי, שמנותק משיקולים, השפעות ולחצים של אינטרסנטים פרטיים מסחריים או אחרים, על מנת להביא לידיעת הציבור מידע שאינו מפורסם בכלי תקשורת אחרים. אנו מזמינים אותך להצטרף לצוות הכתבים, ולשלוח לנו מידע, כתבות ומאמרים שנראה בעיניך חשוב שיובאו לידיעת הציבור. |